הוא עמד מולי, ממש מולי.

אולי היה זה חלום, או פנטזיה בלתי מודעת, אך זה הרגיש הכי אמיתי שבעולם.

הוא הסתכל עליי, הביט הישר אל תוך עיניי.

עיניו היו חלולות, ריקות מהבעה. לא ידעתי האם הוא שמח, עצוב או אם ריחם עליי.

יכולתי רק לחוש את נוכחותו.

לא הרגשתי כל פחד או צמרמורת, אלא להפך, הרגשתי בטוחה ומוגנת, כאילו כל הדברים הרעים בעולם לא יכולים לעמוד בפניו.

כאשר הייתי איתו הרגשתי שאין כל טעם בפחד, כי ממילא הכל יהיה בסדר.

הוא גם בכלל לא היה מפחיד כמו שאנשים תיארו אותו בדרך כלל, ברור הוא היה חזק ומלא עוצמה, אך גם שידר שלווה ורכות.

הרגשתי הקלה לידו, לא הייתי לחוצה כמו מיקודם, פשוט הייתי מוכנה אליו.

עמדנו ככה כמה שניות, או אולי תקופת חיים שלמה, אך בסופו של דבר הוא ניגש אליי, הושיט לי את ידו,

ויחד המראנו לעבר הלא נודע.