אז ככה,לפני הפרק (אתן יכולות לדלג ויש לקרוא אבל זה חשוב לי).

רציתי להגיד לכן שאני מאוד מצטערת על העיכובים הבלתי פוסקים בהעלת הפרקים.

אם קוראים מסויימים ינשרו מהבלוג,אני אבין,כי זה לא לעניין.

עברו עליי שבועות עמוסים,ומייד אחרי ההופעה צצו עוד כמה דברים,וובנוסף להכל,אני מתקשה לכתוב פרקים.

כן ,בהתחלה חשבתי שזה קל וזה סבבה,וזה כיף,ואני אכתוב קודם כל בשביל עצמי,ואני אעשה כמה הפסקות שאני רוצה,אבל לא. זה ממש לא ככה.

מי שמנהלת בלוג,או מנהל בלוג,צריך לפני הכל לקחת אחריות,ולא להשאיר את הקוראים שלו סתם ככה תלויים באוויר.

והאמת? שהאחריות שלי טיפה נעלמה שבשבוע -שבועיים האחרונים.

אז אני חייבת להגיד מראש,שאני מצטערת,ואני מקווה שהפרק הזה יפצה אותכן,למרות שהוא לא להיט.

קריאה מהנה ♥

פרק 12-"אגו."

ישבתי באחד כיסאות השיזוף במרפסת,מתכסה בשמיכה דקה,ונהנית מהמשב רוח הנעים של חודש פברואר שמלטף את פניי בעדינות ומעיף את שערות ראשי בנועם.בהשוואה לארה"ב,המזג אוויר פה דיי חמים,אבל הוא היה מתאים מאוד לרגע הזה. אופרי כנראה אצל אחת החברות,ההורים בעבודה,גיא נעלם כמו תמיד-ואני מנעימה את זמני לבד.

התקרית המוזרה והמביכה לפחות מצידי,שקרתה ביני לבין אסף ממשיכה להעסיק אותי מיזה שבועיים.אותו המשפט שאמר,לא עזב אותי במנוחה וגרם לי לחזור אליו ולנסות לפענח אותו פעם אחר פעם. האמת,שלא היה הרבה מה לחשוב בו, או צורך כלשהו לפענח אותו.המילים היו מאוד ברורות וישירות.אבל אני בחרתי להסתובב סביב עצמי ולא לעצור עד שאני אמצא את הסיבה למה שנהפכתי להיות.אני עדיין אותה אגם. הכלבה,המתוקה,החדה,הכנה,האוהבת. כמעט כל מה שאמרתי עכשיו נשמע הפכים מוחלטים,ודיי הזויים ,אבל זו מי שאני. או לפחות מי שאני חושבת שאני.

לפעמים עולים בי תהיות ומחשבות איך אני נראית בעיניי אסף.וזה עוד הפעם מחזיר אותי למחשבה הגדולה מכולן. למה כל כך חשוב לי איך אני נראית בפניו? זה לא באמת חשוב לי,אבל לא אכפת לי לדעת מה אנשים חושבים עליי. מה הוא חושב עליי.אלוהים,יש לי פיצול לאישיות. מאז שהגעתי הנה הרומן המתמשך הזה,אם אפשר לקרוא לו ככה,רק הולך ומסתבך. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. הרי,אני אגם-וכפי שהזכרתי קודם יש בי את התכונות הכי חשובות בבן אדם,לדעתי,אבל אני יכולה להצטייר כסתם עוד אחת שמלהבת מעצמה.אני לא נכנעת בקלות,אבל יש לי את הסיבות שלי,אני ישירה מאוד ואומרת רק את האמת גם אם היא פוגענית וכואבת,לפעמים אני אגן ואקפוץ על המשמר,רק בשביל האנשים החשובים ביותר,ורק בשביל להגן עליהם.אז אם אני יודעת שזו מי שאני,ולקח לי שנתיים לבנות את עצמי מחדש,למה מישהו אחד,שאני בטוחה שאני לא מאוהבת בו ואם יש לי סוג של אהבה כלפיו,זו אהבה אפלטונית לחלוטין,מבלבל אותי כל כך? למה אני צריכה לשבת עם עצמי ולחשוב מה הוא חושב עליי?

אני מרגישה שהכל יכול להיות ברור ופשוט,ורק אני מסבכת את כל העניין ככה.

'אני כזאת מטופשת לפעמים.' התהייה הזאת עלתה בי מדיי יום ויום.

הוא הצליח לשגע אותי,ולהוציא מימני מה שאני כל כך רוצה להדחיק.ושוב פעם אני מפחדת להודות באמת.לא סתם אמרתי מה שאמרתי,זה לא נפלט סתם כך מפי. אני בטוחה שהוא מאושר כי הוא הצליח להגיע ולכבוש את היעד שכל כך רצה.אני בטוחה שעכשיו אני כבר לא פנטזיה עבורו,ואם כן-אז הוא כמעט ומממש אותה.

אני יודעת מה אני ומי אני-ולמרות הכל,אני ממשיכה לגרד את אוזן ימין עם יד שמאל מעל הראש.כי תמיד אני אלך דרך המבוך,ולא בדרך הסלולה באבני מדרך ישרות שרק קוראת לי לצעוד דרכה.

אני מפגרת. פשוט מפגרת.

גיא:

'עוד סטוץ לילי עבר על כוחותינו ' חשבתי לעצמי מגחך , 'רק אם זאת הייתה ים' ,התהייה הזאת עלתה בי שוב ושוב,ומהר הדחקתי אותה מראשי.

הברזתי מבית הספר בפעם השנייה השבוע הזה. אמא יושבת לי על הראש ולא נותנת לי מנוחה.אם היא תדע גם על הפעם הזו,אני באמת חושב שאני אצטרך להסתגר בחדר עד שהיא תירגע ולא תחזיק איזה מחבט כדי להכות אותי איתו.

התהלכתי עם אותה הבחורה למכונית שלי שהייתה ליד בייתה.

"היה לי מדהים.תתקשר אליי." חייכה אלי והדביקה לי נשיקה קטנה.

"כן ברור." אמרתי,מחייך חיוך אחרון והולך. 'תתקשר אליי' גיחכתי לעצמי ונכנסתי למכונית.אפילו את שמה אני לא זוכר. התנעתי את המכונית,שולח מבט מהיר לחלון המכונית ורואה את אותה הנערה מחייכת אליי חיוך אהוב,ומנופפת בידה לשלום. הרמתי את ידי לעברה,מנופף,ומתחיל בנסיעה הביתה.

לפעמים, כאב לי על אותן הנערות.לתת להן לפתח ציפיות,ובסופו של דבר לא קורה כלום. בדרך כלל,אני צד את אותן הבנות שאני רואה שמעוניינות באותה העסקה כמוני. לילה אחד סוער ביחד,ואחרי זה לא מכירים אחד את השניה. להשיג בחורה כזאת לתמיד זה עניין מסובך. המחשבה שאולי ים הייתה יכולה להיות נערה כזאת גרמה לי לפרוץ ברצף גיכוחים לא מובן. ים,ונערת סטוצים-לא יכול להתחבר באותו המשפט.

והינה. אני חושב על הלילה הסוער שעבר עליי אתמול,שאת רובו אני בכלל לא זוכר,וים שוב פעם צצה במחשבותיי וגורמת לי להתעסק בה. אם היא רק הייתה נותנת לי להתקרב אליה,אולי הייתי יכול לחוות איתה מה שחוויתי אתמול.אולי הייתי יכול להתאהב בה. זה נשמע כזה מופרך שזה גרם לי לגחך לעצמי בפעם השלישית בנסיעה הזאת. להגיד שאני אתאהב אי-פעם זה כמו המחשבה המצחיקה וההזויה שעלתה לי על ים לפני מספר דקות. עלו בי מחשבות על אותו הלילה בסילבסטר,בשירותים.על אותו הריב, והמילים הכואבות והקשות שהטחנו זה בזאת. וזו עוד עובדה שמוכיחה שים היא באמת משהו מיוחד.אם אף אחת לעולם לא הייתי נקלע למצב כזה,כי אף פעם לא הייתי מנסה לקחת מישהי כמו ים להתמזמז ואולי אפילו מעבר לכך,בשירותים.

אבל יותר מזה,אף פעם לא נפגעתי ממילים שבנות זרקו לעברי,ואפילו לא התרגשתי ממספר הפעמים שראיתי בנות בוכות. אבל הדמעה העקשנית שירדה במורד לחייה של ים עוררה בי משהו, ובכל זאת המשכתי להעליב אותה,ולדבר אליה בצורה גסה,איך רק לאחר המילים הקשות שהיא אמרה לי,ועדיין שום דבר לא מצדיק את ההתנהגות שלי. אני מתחרט. פעם ראשונה בחיים שלי שאני מתחרט.

הכל באשמת האגו שלי.אני מפגר.פשוט מפגר.

אגם:

צלצול הפאלפון שחזר על עצמו בערך חמישה פעמים העיר אותי,מהמחשבות שסחבו אותי אליהם,ובדרך גם לשינה מתוקה במרפסת שלי.

"אפשר לדעת למה את לא עונה?!" שמעתי את צעקתה של ים כאשר הרמתי את הפלאפון,והחלקתי את אצבעותיי על המקש "החלק כדי לענות." למה עשיתי את זה?

" אפשר לדעת למה את מעירה אותי מהמחשבות שהפלגתי אליהם?!"

"כי אם אני לא אעשה את זה,אז מי כן?!"החזירה שני שוב.

"האמת, שיש משו בדברייך." השבתי בתחכום.

"תמיד יש משהו בדבריי."

"מעריצה."

"מודה באשמה." 

"ים התקשרה אליי? למה זכיתי לכל הכבוד הזה?"

"לשום דבר מיוחד,סתם פשוט, עוד פחות מדקה אני נוחתת בפתח דלתך." השיבה ,וצחוק מתגלגל יצא מפיה.

"יפה שאת מזמינה את עצמך." השבתי בטון מלגלג.

"אם אני לא אזמין את עצמי,את בטוח לא תזמיני אותי." אמרה,וצליל הניתוק לא אירח להגיע.

"גיא תפתח את הדלת! " צעקתי לעבר גיא שהיה בחדרו,לפי האורות הדולקים.

"למה לי ?" השיב בשאלה.

"כי אני מבקשת! וכי זו זאת שאתה חולם עליה."

"זדייני." הצעדים הדוהרים שלו לעבר פתח הדלת,גרמו לי לגחך.

זה כזה גיא.

The saturdays - Ego

ים:

אכשהו ,לא הופתעתי שאני צריכה לחכות לפחות חמש דקות שיפתחו לי את הדלת בבית משפחת הירש,ועוד כאשר אני מודיעה על הגעתי הינה.

הסטתי את מבטי לעבר הדלת,ובאותה השנייה,הדלת נפתחה בסערה וגיא היה בפתח. היו לו משהו כבוי בפנים,משהו שלא אפיין את הגיא שאני הספקתי להכיר בחודשים האחרונים.

החיוך הציני התמידי,הוחלף במבט אטום וקר.העיניים הכחולות כים שיכולתי לשקוע בהם ימים ולילות למרות שהתכחשתי לכך,היו כבויות,והניצוץ התמידי שלהם נעלם.

"היי."מלמלתי ושפתיי התעגלו לחיוך קלוש.

"כן..." בחן אותי בחוסר עניין והסתכל עליי ברפרוף "טוב,אגם למעלה." אמר,והסתובב לעלות בחזרה במדרגות הלולייניות.

"חכה" הרמתי את ידי קלות,וחיכיתי שהוא יראה כלפיי סוג של רגש.

הוא הסתובב ומבט מיואש ולא סובלני הצטייר על פניו היפות. חיכיתי לאיזו הערה צינית,או חיוך תחמני שיחמוק והצטייר על פניו,מבין זיפיו הקטנים והבלונדינים,וממנו תבצבץ גומה אחת קטנה.

"מה?"זה ההגה היחיד שיצא מפיו לאחר כל תקוותי.

"למה אתה כזה קר?" התקרבתי אליו.

"אני לא קר." אמר, "אני גיא,זה שהסתתר מימך כל הזמן הזה."הסתובב לאחור לעלות על עוד מדרגה,אך אחזתי בזרועו במהירות,עוצרת אותו.

"מה עכשיו?" שאל בחוסר סבלנות.

"אתה לא גיא."השבתי בכעס, "איפה הציניות שלך? החיוך שלך?העיניים הבורקות?" מעט עצב התחמק לטון קולי.

"היא כאן.אבל לא בשבילך."

"למה?"

"תשאלי את עצמך,לא אותי." אמר והסתובב ללכת בפעם המיליון,איך לא עצרתי אותו.

"מה יש לי לשאול את עצמי?" צעקתי לעברו, "איך רצית לזיין אותי במועדון ואני התנגדתי ? שאני אמרתי לך את מה שאני חושבת עלייך בפרצוף?"המשכתי להטיח בו מילים,בזמן שהוא נעצר עם גב אליי ואני עולה עוד מדרגה,ומתקרבת אליו "שסוף סוף קמה מישהי בעולם הזה,ופגעה לגיא באגו?!"

הוא הסתובב לאט לאט וחייוך ציני הצטייר על פניו.זה לא החיוך שציפיתי ורציתי לראות,אבל גם זה היה משהו.

"סיימת?" נאנח ושאל. הטון דיבור המתנשא שלו,המבט הקר, האדישות שאפיינה אותו ברגעים האלה,פשוט שברה אותי,ולא היה לי מושג למה.

"לא.יש לי עוד המון דברים להגי-"

"יופי,כי אני סיימתי." קטע אותי והתחיל לעלות במדרגות המסולסלות,משאיר אותי המומה מאחור.

"את יודעת מה הדבר היחיד שאני לא מבין?" שאל, מחכה לתשובתי.

"איך חיכיתי רק לך. "המשיך את עצמו שנייה לאחר מכן.

הוא הסתובב חזרה,והמשיך לעלות במדרגות בזמן שאני מסתכלת עליו הולך ונעלם. כאב לי כל כך שזה היחס שאני מקבלת מימנו. אבל זה הוכיח לי דבר אחד. הוא היה מעוניין רק בגוף שלי,ולא במה שיש בפנים. הוא רצה אותי פיזית ולא יותר מזה.ומשום מה,המחשבה הזאת גרמה ליותר עצב להתפשט בכל גופי.

תמיד ידעתי שהוא חושק בי בצורה הזו,תמיד ידעתי שכולם מעוניינים בי בצורה הזו,אבל לא ידעתי שאני עד כדי כך אפגע מזה אי פעם,שאף פעם לא יהיה לי מישהו רציני ומשהו רציני,רק בגלל מה שאני משדרת כלפיי חוץ. אני יודעת שפגעתי בו,אבל המילים שהוא הטיח בי אז,לא השתוו למבט שאמר הכל לפני כמה רגעים. והכל באשמת האגו שלי. הכל אגו.

אגם:

 שעה שלמה עברה כאשר דיבורים בלתי פוסקים עם ים על היחסים הלא ברורים שלה עם גיא אחי העסיקו את שתינו. אני חייבת להודות,שזו הייתה שעה דיי מוזרה. אף פעם גיא לא יצא עם אחת מהחברות שלי,ואם כן,אני לא ידעתי על זה. יש בין שני אלה משהו מוזר. יותר מסתם סטוץ שיגמר עוד כמה ימים. המחשבות עליהם גרמו לי להפליג ולחשוב על אסף.למה אני כל היום חושבת עליו, למען השם!?

"מאמי,הכל יהיה בסדר."אמרתי בניסיון לשכנע אותה,ולהעביר לה את הפרצוץ החמוץ שהצטייר על פנייה בשעה האחרונה "אני מכירה את גיא,ובסופו של דבר,הקרח שעכשיו הוא הציג בפנייךו,יימס,ואת הראשונה שתטעמי מהמים הקרים האלו."

"אגמי,מטאפורות זה לא התחום שלך." הגיבה עם מבט מעוות על פנייה.

"חוצפנית! אני מנסה להוציא אותך מהדיכאון שאת שוהה בו כבר שעה שלמה!"

"אני יודעת,אבל המטאפורות המוזרות שלך לא מעודדות אותי במיוחד."

"ואת שורדת בכל מקרה."השבתי בחיוך.

"משתדלת."התחילה לצחוק.

"אם זה החיוך שאני אוציא מימך בעזרת המטאפורות שלי,אני אספר לך על אחת מהן כל יום!"השבתי בשמחה.

"רק את אגמי מצליחה להוציא מימני כזה חיוך."

"אני משהו מיוחד,לא חדש." השבתי וקרצתי לעברה.

"ומה איתך ועם אסף?"התעניינה.

"מאז אותה פגישה מביכה ומוזרה,כלום."

"את לא חושבת שזה מוזר שהוא מחליט לחזור,ולהיעלם מהחיים שלך כל פעם מחדש?"

"מוזר לא, מעצבן כן."

"ידעתי."

"מה?"

"את דלוקה עליו."

"אני לא מכחישה שיש לי משיכה אליו,אבל אני לא ארצה אותו יותר מידיד."

"ומה בנוגע ליזיז?"

הסתכלנו אחת על השנייה במבט מסוקרן,שמצפה לצעד הבא של אחת מאיתנו.בסופו של דבר זה נשבר כשצחוק מגלגל התפרץ משתינו יחדיו.

"אם הוא יהיה ידיד לסקס,אז אין לי בעיה."

"מי הייתה מתנגדת לשכב עם דבר כזה?!" מבט חולמני התנוסס על פנייה,"אח,לנגוס בו!"נשכה את שפתה התחתונה,ועצמה את עייניה.

"תירגעי!"

"והיא זו שאמרה שהיא בכלל לא דלוקה עליו,אלא רק נמשכת אליו."צוטטה אותי,וחיקתה את קולי בקול צפצפני ומצחיק,וגרמה לצחוק גדול להשתחרר מפי.

"עזבי,חיקויים זה לא התחום שלך."החזרתי לה.

"עזבי,לנסות לחקות אותי,לא ילך לך." החזירה,והשתיקה אותי.רק היא מצליחה להשתיק אותי ככה!

"אבל עכשיו באמת אגם. את לא מרגישה אליו כלום?"שאלה,ובתגובה אני השתתקתי והרכנתי את ראשי. להגיד לה שלא,יהיה שקר גדול,אבל להגיד לה שכן,זו תהיה מחמאה גדולה בשבילו,ומביכה בשבילי.למרות שהיא חברה שלי,כמו אחות,אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי,ומה אני מרגישה,אז לדבר איתה על זה,ולשתף אותה,יהיה צעד מבלבל במיוחד.

"התחושה הזאת שמחכים לטלפון. סופרים שניות עד למפגש.הולכים לישון עם חיוך.חולמים עליו בלילה.פרפרים בבטן.קוראים לזה להתאהב לא? אז זהו. אין לי את זה".

היא סרקה את מבטי,וחדרה עמוק עמוק לתוך עיניי.בתור אחת שמכירה אותי מספיק זמן,היא הצליחה להבין את משמעות מילותיי,כמה שהטלתי בזה ספק.היא הבינה מה אני מרגישה,תוך מבט אחד קטן.

"את בטוחה?"

מקווה שנהנתן,ושוב פעם מצטערת.

ועכשיו באווירה טיפה יותר אופיטימית-איך היה הל"ג בעומר שלכן ? :)

שלי היה כיף,עד מאוד!! ;)