| 3/2011
מנת יתר של תמיכה נפשית
זה מה שאני צריכה עכשיו.
המון המון תמיכה נפשית, והמון אנשים שיגידו שיהיה בסדר, ויבססו את הטענה על עובדות וסטטיסטיקות. למרות שאפשר גם בלי העובדות והסטטיסטיקות.
אמא התקשרה, ומסתבר שהכליות שלי מתפקדות בערך כמו חיי המין שלי. וחיי המין שלי זו סאגה לא מתפקדת בפני עצמה.
סטרואידים בווריד זה השלב הבא.
ואחריו מה? דיאלזות? השתלה? מה השתלה תעזור לי אם הכליות המטומטמות שלי ימשיכו להפריש את החלבונים הדיסלקטים האלה?
את הכליות החדשות המערכת החיסונית שלי תאהב ותחבק ולא תתקוף עם נוגדנים מיותרים?
לא. די. מוקדם מדי. הפרוטוקול של פוצקי יציל את כולנו. 10 מתוך 18 זו סטטיסטיקה טובה.
אני מרגישה כאילו הכל חומק לי בין האצבעות. אני מנסה להאחז במי שהייתי עד לפני שבועיים-שלושה. לפני הסטרואידים, לפני הנפילה הלא מובנת הזאת.
אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה
איבדתי את הקסם שהיה לי כשאחזתי בעט.
איבדתי את החיוך שהיה לי כשהרוח הייתה מעיפה אותי עם הכיסא הארור.
איבדתי את החן שמושך אליי בני אדם לא וירטואליים.
איבדתי את עור הפנים.
איבדתי את תחושת הביטחון העצמי המזויף שלי.
איבדתי את המחזרים שנתנו לי את הבטחון המזויף הזה.
איבדתי את כל רגעי הקסם שעוד לא היו לי עם אייל.
אה, וגם איבדתי קילו. ווהו.
שלכם, עוד יותר חולה
עט כליה
עריכה: הוחלט!
אני אדבר איתה, ונחליט ביחד, שאני אתקשר אליו מחר ואגמור עניינים.
וכשטורף הנבלות יתנפל אגיד שלא נפרדנו, ושאני והשני מאושרים יותר מתמיד ושתיכף נתחתן ונחיה חיי זוגיות פסטורליים בקיבוץ. במילים אחרות, אני אשקר. ואני שונאת לשקר. אבל אני לא במצב נפשי-רפואי-נשי לעוד אחד. ואני סתם לא במצב רוח לעקשנים.
| |
fucked up
זה כל מה שיש לי להגיד על הסיטואציה המזדיינת (תרתי משמע) הזאת.
פשוט fucked up.
גם אני, לצורך העניין.
כי אני לא בגיל המתאים למחלות מין.
וכי אני לא בגיל מתאים לשיחות מביכות.
וכל מי שזיין אותי לי בלי קונדום זה פאקינג לא עניינו ממי אני קיבלתי את זה.
וגם אני לא יודעת.
וגם זה fucked up.
שאין לי מושג.
כל העבר המיני שלי fucked up.
ובכל מקום רשום שכדי למנוע צריך פשוט לעשות סקס עם כמה שפחות פרטנרים. אני מרגישה כאילו זו איזו בדיחה על חשבוני. כאילו הם ישבו וחשבו, "מה יפגע בעט לבן הכי הרבה?". הם כאילו רומזים לי שאני שרמוטה. וגם אמא שלי. fucked up.
נראה לי שאני פשוט אשאר עם אלו שיש, כי יש שם כמה פנינים.
ואני לא אעלה את מספר הפרטנרים.
שלכם, חולה
עט up
| |
אין לי מה לדבר
עם אף אחד.
מישהו רוצה לנסות להוציא ממני את אשת השיחה התרבותית שבי?
| |
יוקרתי משהו
המגע היה זול אבל הדרך הייתה יקרה. ריחוף לאתמול המתוק לרחוק המנחם. שפתיים מתהדקות הידיים נאחזות ואז זה נגמר. הם בקושי שמו לב שזה התחיל
חשבתי שהלב שלי שלם. גבינה שוויצרית הולכת שם.
אבל הוא אוהב אותי. הוא לא יודע את זה, עדיין.
שלכם, זולה מתמיד, עט בשקל | |
צלה של הרוח
"אתה מבין כל כך מעט בנשים, דניאל. אני מוכן להתערב על בונוס חג המולד שלי שהפרגית הזאת נמצאת ברגע זה בבית, בוהה בשיממון מבעד לחלון כמו הגברת עם הקמליות ומחכה שתבוא להציל אותה מהאבא האידיוט שלה ותסחף אותה למערבולת חסרת מעצורים של תאווה וחטא."
"אתה בטוח?"
"זה מדעי לגמרי"
המון מחמאות שמעתי על הספר הזה. הוא סוחף, מהעמוד הראשון עד סופו, הוא מרתק.
ואני תמיד נזכרת בפרק ההוא, של איך פגשתי את אמא, כשטד שוכב עם ההיא שלא עשתה סקס 5 שנים, ומפחד שהציפיות שלה יהיו גבוהות מדי, והוא לא יעמוד בהן. אז אולי זה משהו כזה. כי אני כבר בעמ' 183, ואני עדיין מחכה שהעלילה המרתקת ההיא תתחיל. אני נסחפת, קצת. אני מתחילה לראות הסוף של הספר הזה ואני מפחדת, כי אני לא רוצה שהוא ייגמר. אני רוצה את לדעת את סופו של חוליאן קראך, אני רוצה לדעת עם השטן מצא אותו, אם דניאל מוצא את כל הספרים באותו בית קברות מסתורי, והכי אני רוצה כל כך לחבר את כל הפאזל הממרמר הזה.
אז כן, אני ממליצה בינתיים על צילה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון, כי יש בו מרתק. אבל אני לא אגזים כמו המחמאות מאחורה, רק כדי להוריד לכם ציפיות.
נדבר על זה בעוד שבוע, אחרי שאסיים.
ואני והחלומות המוזרים שלי.
ישבנו עם חברים, וידיד/מכר שלי נעלב שלא אמרתי לו שלום, אז הוא התקרב וחיבק אותי קרוב. ישבנו ביחד, אחד מול השני בספסל, וידיו נשלחו לאזורים אינטימיים. ניסיתי להרחיק אותו מעלי, אבל לא הצלחתי. ויש סביבנו הרבה אנשים ואני צורחת, אבל אף אחד לא שומע אותי. אני מנסה להכאיב לו, ולא מצליחה.
החוסר אונים הזה שחוזר על עצמו בחלומות המעצבנים האלה.
ובחלום אחר, יותר נחמד, אני, העט הלבן, מפרסמת ספר. לא תחת שמי האמיתי, אלא תחת השם "עט לבן". והספר הופך לרב מכר מטורף, ואני רק זוכרת שכתבתי בו סיפור קצר אחד. וכל פעם שאני מנסה לדפדף בו אני רואה רק את העמודים הראשונים, אבל לא את ההמשך. וההורים שלי מתעקשים לקנות את הספר, ולא מבינים שאני כתבתי אותו.
אני והחלומות המוזרים שלי.
היה רשום לי היום בהורוסקופ שאם אני רוצה להתקדם בחיי החברה שלי אני צריכה לעשות מעשה ולא לחכות שהאחרים יעשו. אם הייתי מאמינה בזה, בדוק הייתי מתקשרת לאייל ואומרת לו שלא מעניין אותי כלום, ושאני רוצה להיות איתו. ועל הזין שלי אם הוא צריך להקריב או לא.
או שהייתי מתקשרת אליו ואומרת לו שזה נגמר, כי אנחנו די מתוסבכים, ואף פעם אין לנו על מה לדבר.
אבל ככה זה התחלות של קשר, לא?
כרטיסי הטיסה כבר כאן. רק עוד קצת ומסיימים ללמוד. אני ממש טובה בשיעורי המשחק האחרונים. אייל ואני התחלנו לפתח משהו שניתן לקרוא לו נושאי שיחה. הלימודים לקראת המבחן במתמטיקה הולכים מעולה. ציוני הבגרות שלי בשנה שעברה לא היו כל כך גרועים כמו שזכרתי. הסטרואידים משפיעים לטובה. יש לי אנרגיות.
אני צריכה עוד פרוזאק.
שלכם, חולמת,
עט לבן
| |
נוטלה
עומדת במטבח, מורחת על קרקר מלוח כמויות של שוקולד נוטלה שלא היו מביישות בית בושת יוקרתי (נו, אם כבר בית בושת אז ברור שיוקרתי, זה לא שוקולד השחר פה), כשאמא שלי נעמדת מאחוריי במבט של ככה-את-לא-תרזי.
ואני כבר מתחילה להכין נאום, על ארוחת הצהריים שכללה סלט ולחם קל, שאפילו לא שתיתי כוס קפה, על הריצה שעשיתי, שכבר ירדתי קילו, ושרק ישבתי ופינטזתי על הקרקר הזה כל היום.
"אני במחזור"
עט לבן
| |
יותר מדי חלומות
חלומות על אובדן כוחות.מטפסת במעלה עלייה, ומישהו מחזיק לי את היד. ואני נופלת. הרגליים לא מחזיקות אותי. אני מסתכלת למעלה, רואה את הסוף. רק רוצה להתקדם. אני נופלת. מרגישה נבגדת על ידי הרגליים. ההוא עם היד הארוכה מרים, ואני נכנעת. זוחלת למעלה, כי על הרגליים אי אפשר. אני בוכה, מפחדת, זוחלת. והוא הולך גבה קומה לידי. אנחנו מגיעים למעלה, והוא אוסף אותי אליו. מעמיד אותי על הרגליים ומחייך. כאילו בכל יום הרגליים של כולם מפסיקות לתפקד. כאילו בכל יום אנשים זוחלים על הרצפה כי הם לא מסוגלים ללכת. הוא מחבק אותי חיבוק רחב ואוהב שכזה. לפעמים הוא גם מנשק, בחלום. אבל לא תמיד.
שלכם, חולמת עט לבן
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
