Let’s talk

הוא מחבק אותי עכשיו. הוא קרא את הפוסט האחרון והוא מחבק אותי. הוא לא בורח מבעתה או נעלם בהדרגה. "אני אוהב אותך עכשיו יותר מתמיד". התפשטתי מולו. הוא ראה אותי עירומה, הוא ראה אותי רוקדת ושרה, הוא ראה אותי עושה צחוק מעצמי. הוא ראה אותי בוכה משטויות ומספרת לו על הרגעים הכי שחורים שלי, הכי מביכים, והכי עצובים.

אבל רק עכשיו התפשטתי. וזה מצחיק, שהעירום הכי עירום שלי זה מה שקשור אליו. הרגשות הכי חזקים והכי אינטמיים שלי, זה מה שאני מרגישה אליו. הלוואי, הלוואי הלוואי הלוואי, והרגעים האלו איתו ימשכו לנצח. 

נסיך קטן שלי. נסיך קטן ויפה שלי.

שלכם, איזה כיף,

עט לי

יערות מנשה. מתחת לשמיים במאהל. סיגרינ מגולגלת יפה יפה. עוד שכטה אחת חזקה. מבט לתוך עיני השוקולד שאני כל כך אוהבת. הרוגע משתלט. נשיקה. ליטופים.

"אני רוצה להתחתן איתך" אני לא אומרת לו. "אני רוצה לרצות להיות איתך כל רגע קצר עד סוף חיי. אני רוצה ללכת איתך לחופה, ואני רוצה שתהיה האבא של הילדים שלי. אני רוצה להיות שם בכל נשימה שאתה לוקח ובכל חוויה שאתה חווה. אני רוצה שתאהב אותי כמו בסרטים, ואני רוצה שבימי שישי נעשן ג'וינטים אפילו שיהיו לנו ילדים. אני רוצה משחקי מבוכים ודרקונים, ואני רוצה את הצחוק הזה שילווה אותי לאן שלא אלך. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם ואני רוצה שזה יימשך לנצח. אני רוצה לאהוב ככה כל שנייה, כל שאיפה, כל נשיפה. ואני רוצה לאהוב אותך."

אני כל כך שיכורה, הסטלה מחבקת אותי, וציפור לבנה וזוהרת חולפת מעלינו.

במאהל לידי ישן האקס. מתו, אני חושבת שכיניתי אותו במחוזות בהם אני נקראת "עט לבן" (משמע, הבלוג שלי). קול הבס שלו הגיע אליי עוד לפני שראיתי אותו.

שלכם, שהיתה מאוהבת, אבל עכשיו יותר,

עט הרבה יותר

אני שוכבת במיטה שלך, אתה יושב על הכסא, אני עירומה, אתה לבוש. הידיים שלך מלטפות גיבסון משנות ה50 ואני מתמכרת. צלילים מהגיטרה המדהימה הזאת עולים לאוויר. מדי פעם אתה מעיף מבט לתחת שלי, מקושט בחוטיני מינימלי. אתה מאלתר איזה משהו וקורא לזה "שיר לתחת של עט". שנינו צוחקים, ואתה ממש לנגן ולהפיק צלילים, או משהו שניתן לכנותו שירה, ואני רק אבהה בך בהערצה.

איך זה תמיד קורה לי? איך אני תמיד מוצאת את עצמי עם גברים שיכולים למצוא בחורה שהיא פי אלף ממני. אני אצחיק אתכם, אמצוץ לכם בשמחה ואעמיד פנים שאני יודעת דברים. אבל בתכל'ס? אני לא באמת כזו מציאה. באמת. אני יודעת שמגיע לי הרבה, אני יודעת שכיף להיות איתי, שאני עניינית ויפה ודברים כאלה. אבל, אוף! באמת. אני כל כך מתמוגגת מכל בדיחה שלך, מכל פעם שאנחנו מדברים.

ואיך אני?

אני רוצה כפיות. לא מהסוג שאוכלים איתו מילקי, כפיות כרבולים. 

ואני רוצה לקום בבוקר, עם האיפור המרוח שלא ירד מהלילה לפני, והשיער הנפוח, ולשמוע, ולא מאמא שלי, שאני יפה.

ואני רוצה מספר טלפון להתקשר אליו כשיש לי חלון.

וכמה שהייתי צוחקת על זה עם חברות, שדים היה מזיין אותי ולוחש לי באוזן שהוא אוהב אותי, וכמה שהייתי צוחקת, אני רוצה קצת עכשיו.

אני רוצה סמסים עם בדיחות מפגרות, ובדיחות אישיות.

אני רוצה להתגעגע לשפתיים.

אני רוצה לרצות לקנות ביריות.

ואני רוצה ריבים מטופשים.

אני כל כך כל כך רוצה, אבל אני לבד במערכה.

שלכם, רוצה נשיקה על,

עט השפתיים

מנטרה.

ואז. הוא. פוסט. ואני שם. ילדה קטנה. דמעות.

אני רוצה לצעוק עליו בתגובות. שההנאה הזאת רוצחת את הילדה.

ושאם הוא נהנה מהרצח. אם הוא נהנה מהרצח, אז... איך הוא לא על ספת פסיכולוג?

בת 15. מכוסה בשפיך של גבר בן 30.

רוצה להיות נאהבת.

אבל אסור לי לנסות לחנך את העולם.

שלכם, עם פצעים שעדיין מדממים,

עט דולף

אם הוא מסמס לך כבר פעמיים כשהוא שיכור. זה אומר משהו?

שלכם, פיקחת,

עט וואסאפ

מהרגעים האלה שאת פוגשת את ננה אחרי שנים שלא ראית אותה, ולנה מתקשרת, בוכיה, כי חבר שלה נפרד ממנה, ואת צריכה ללכת, למרות שרק הרגע הגיע לך הבירה.

מהרגעים האלה שאת ולנה יושבות באיזו פינה חשוכה, מגלגלות סיגריות ומפרקות בקבוק יין, לנה בוכה, ואת נזכרת, שוב, איזו מנחמת מחורבנת את.

מהרגעים האלה שאת נכנסת לשירותים בבר, מסתכלת במראה ולוחשת לעצמך "You still got it, BITCH", ואחרי שאת משתינה, את מבינה שאת כל כך שיכורה שלא איכפת לך שהרגע התיישבת לגמרי על האסלה ושאין סבון - ושבמצבים האלה, את אומרת לעצמך, העולם שלך כל כך סובייקטיבי.

מהרגעים האלה שאת יושבת על הבר, מסתכלת מסביב ואומרת לעצמך Can I only choose one?

מהרגעים האלה שהבחור החתיך ניגש אליכן, ואת קמה, ועוברת לשבת ליד החבר השמנמן שלו.

מהרגעים האלה, שאת לא בטוחה אם את הרגע קפצת על רימון, או הבחור השמנמן.

שלכם, חוותה כמה דברים הסופש,

עט שיכור