Let’s talk

יערות מנשה. מתחת לשמיים במאהל. סיגרינ מגולגלת יפה יפה. עוד שכטה אחת חזקה. מבט לתוך עיני השוקולד שאני כל כך אוהבת. הרוגע משתלט. נשיקה. ליטופים.

"אני רוצה להתחתן איתך" אני לא אומרת לו. "אני רוצה לרצות להיות איתך כל רגע קצר עד סוף חיי. אני רוצה ללכת איתך לחופה, ואני רוצה שתהיה האבא של הילדים שלי. אני רוצה להיות שם בכל נשימה שאתה לוקח ובכל חוויה שאתה חווה. אני רוצה שתאהב אותי כמו בסרטים, ואני רוצה שבימי שישי נעשן ג'וינטים אפילו שיהיו לנו ילדים. אני רוצה משחקי מבוכים ודרקונים, ואני רוצה את הצחוק הזה שילווה אותי לאן שלא אלך. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם ואני רוצה שזה יימשך לנצח. אני רוצה לאהוב ככה כל שנייה, כל שאיפה, כל נשיפה. ואני רוצה לאהוב אותך."

אני כל כך שיכורה, הסטלה מחבקת אותי, וציפור לבנה וזוהרת חולפת מעלינו.

במאהל לידי ישן האקס. מתו, אני חושבת שכיניתי אותו במחוזות בהם אני נקראת "עט לבן" (משמע, הבלוג שלי). קול הבס שלו הגיע אליי עוד לפני שראיתי אותו.

שלכם, שהיתה מאוהבת, אבל עכשיו יותר,

עט הרבה יותר

אנשים רעים עם כוונות טובות.

הוא צוחק ומחייך ומרסק את הבפינוכו.

את רוצה להקיא עליו מילים, מבעד למספרים שהפכו אותו למשוואה מהלכת.

הרגש מת כשהמספרים עובדים.

מתרגש למראה אותיות לטיניות ועומד בחרדה אל מול אותיות עבריות.

משפטים עם יותר מילים מעלות בו את החרדות שמעלות בי המספרים.

ומה יש לי ללמוד?

הכל משוואות.

סופשבוע. אתמול הלכתי לקנות בגדים בתל אביב עם משהי מהלימודים. כי יש לי חברים בלימודים.

והלק קצת נהרס, אני כבר לא גברת מגונדרת. יותר גברת מרוסקת לרסיסים שמעדיפה לישון ולא לצאת עם חברים. ולא להצליח בבוחן בחדו"א, ו ל ה כ ש ל. בהכל.

אבל היי, אני לא נושאת ברחמי אף אחד, אז ייפי יאי על זה.

שלכם, לא אמא,

עט רווק

ההומור החדש

היא כל כך נואשת שהיא שמה לעצמה סם אונס בכוס

היא כל כך נואשת שהיא מסמסת לרשימת אנשי הקשר שלה ״אני ערה״

היא כל כך נואשת שלא איכפת לה אם דופקים אותה בפגוש 

כן, האחרון פחות מצחיק.

היה מצחיק.

היא לא נואשת מספיק כדי להתחיל עם מישהו שהחברה רצתה לעשות לו מפית

היא לא נואשת מספיק בשביל שיחה גסה עם מישהו שבדיוק החברה האחרת מתכתבת איתו

שלכם, העבירה עוד שישי בבר הביתי משהו,

עט לא נואשת

אני מקלידה ביד אחת, ובשניה אני מחטטת בפח. החלטתי לכתוב פוסט ארוך. שלבלוג הזה יהיה קצת משמעות. הפוסט מתחיל בציטוט של קטע שכתבתי כש... מצאתי!

דלת נפתחת. חיוך. שנים! חיבוק רזה ונשיקה על הלחי. הוא באמת ובתמים לא מוכר לך. רוח, ים, הכל נעלם ורק את, הוא, והסיגריה המגולגלת על החוף.

ופתאום אני מרגישה שאני יכולה לנשום, משהו באוויר, משהו ברוח, משהו בכתף השדופה של נ'. הרגשתי הכל. הרגשתי כל חלק בגוף שלי, הרגשתי את הלב פועם, והרגשתי כל גרגר חול שנגע בי. נרדמתי במצב עירנות כל כך מדהים.

אוף. פעם באמת ידעתי לכתוב. ידעתי לכבוש במילים. ידעתי לגרום לכם לרצות ממני עוד, לרצות אותי. אני כותבת כשאני בדיכאון. האם זה אומר שהגעתי לשלמות נפשית או משהו כזה? אני רוצה לכתוב משהו עמוק. אני רוצה להיות מעבר לסקס. אני רוצה לגעת ולאהוב. אני רוצה להרשים. אתם מתרשמים ממני? יש לי קוראים קבועים ומנויים במייל. אני תוהה כמה מהם באמת קוראים אותי. האם אני מאכזבת אתכם?

ביום חמישי הסתכלתי על הבלוק הצהוב, וראיתי את מה שהתחלתי לכתוב אחרי הפעם הראשונה שנפגשתי עם נ'. קימטתי וזרקתי לפח. ואז נזכרתי בנ'.

-הלו

-שלום!

....

-בטלן

-את ממהרת להסיק מסקנות. ואני עוד חשבתי להגיד לך שיש לי בית ריק היום. אבל אני אצא החוצה, לא להתבטל.

-אם אני אבוא, אתה לא תתבטל. בעצם כן.

-מה?

-אתה יודע שאני לא במצב שמיש, נכון?

-עדיין?!

-שבוע, אצל הבנות חסרות המזל.

-חולשת הנימפומניות, תאמיני לי.

-אתה יודע שנימפומניה זו בעיה נפשית קשה, שאני לא סובלת ממנה.

-עזבי שטויות, נימפומנית זה סקסי.

-אני לא נימפומנית.

2:00, אני על ההגה. איזה ברקים! בהזדמנות מסוימת אני רואה 3 ברקים אחד ליד השני. קצת קשה להתרכז בכביש. גם השעה, גם היופי המרהיב הזה.

"Yes I know, I can't move on,

Baby, you're to head strong!

Our love is...."

היוטיוב מהאייפון מגולל את האלבום החדש של מיוז. הולי פאקינג שיט. זה יפהפה. כל כך יפה. 

-4 דקות

-זה בסדר, זה לא שאני נלחם להישאר ער או משהו

-אה, אני סתם מתרגשת

-מה, מלראות אותי?

-כן

-יאאי

חונה. עולה. דפיקה על הדלת. יש בו משהו שמצחיק אותי. והאף. איזה אף.

ואחרי הכל אני שוכבת על המיטה, הוא על האורגן עם הסיגריה בפה. ואני תוהה. יש לי יזיז שמעניין לי את התחת אם יש לו עוד יזיזות. ואני לא מפנטזת עלינו ביחד או משהו. אני לא חושבת שאני בכלל רוצה. וכבר לא חשוב לי אם ניפגש או לא. הוא הפך שולי בחיים שלי, אבל נשאר עיקרי. ואני לא יכולה לא לחשוב על הקשר שלנו פעם, לפני שנים. כשחשבתי שהוא יבין שהוא רוצה יותר ויודה בפני בשיחת טלפון מרגשת. ומי הייתי אז ומי אני היום. ואני רוצה לדבר על זה קצת. להשוויץ בשינוי שלי.

"היה טריגר מסוים שניתקנו קשר בפעם האחרונה?"

"מה את רוצה שאנגן לך? כל דבר"

שלכם, נזכרה שהיא יכולה לכתוב אם בא לה,

עט עמוק

אם הוא מסמס לך כבר פעמיים כשהוא שיכור. זה אומר משהו?

שלכם, פיקחת,

עט וואסאפ

מהרגעים האלה שאת פוגשת את ננה אחרי שנים שלא ראית אותה, ולנה מתקשרת, בוכיה, כי חבר שלה נפרד ממנה, ואת צריכה ללכת, למרות שרק הרגע הגיע לך הבירה.

מהרגעים האלה שאת ולנה יושבות באיזו פינה חשוכה, מגלגלות סיגריות ומפרקות בקבוק יין, לנה בוכה, ואת נזכרת, שוב, איזו מנחמת מחורבנת את.

מהרגעים האלה שאת נכנסת לשירותים בבר, מסתכלת במראה ולוחשת לעצמך "You still got it, BITCH", ואחרי שאת משתינה, את מבינה שאת כל כך שיכורה שלא איכפת לך שהרגע התיישבת לגמרי על האסלה ושאין סבון - ושבמצבים האלה, את אומרת לעצמך, העולם שלך כל כך סובייקטיבי.

מהרגעים האלה שאת יושבת על הבר, מסתכלת מסביב ואומרת לעצמך Can I only choose one?

מהרגעים האלה שהבחור החתיך ניגש אליכן, ואת קמה, ועוברת לשבת ליד החבר השמנמן שלו.

מהרגעים האלה, שאת לא בטוחה אם את הרגע קפצת על רימון, או הבחור השמנמן.

שלכם, חוותה כמה דברים הסופש,

עט שיכור

אמא שלי התחרפנה לגמרי. עישנתי חום. ונ׳ לא שמוק. 

אמא שלי איבדה את זה לגמרי. לגמרי! היא דחפה אותי ללימודים. היא דחפה אותי לטוס לשבועיים. עכשיו היא לא מדברת איתי כי היא מפחדת להשפיע עלי. כשהיא לא מדברת איתי, היא לא עושה לי כלים ולא מגהצת בשבילי. אני פשוט לא מבינה מה עובר עליה.  שתלך לטיפול כבר. (היא כן מגהצת וכן עושה כלים וכן מבשלת, אבל מתלוננת על זה יותר מהרגיל). עכשיו היא בוכה. 

התחילו לימודים. מר טיס גר קרוב לבר אילן. בחלון שהיה לי עישנתי נרגילה ושתיתי בירה. ויש לי חברים או משהו כזה. נראה לי שהם מחבבים אותי. קשה לי.

נ׳ לקח אותי לים. ישבנו ועישנו. רבע שעה של צחוקים. ואחר כך מזמוזים ודיבורים. לפחות הוא כבר לא שמוק.

אמא שלי משוגעת, ושה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו.