Let’s talk

לאט לאט מפסיקים. עוד מעט אני אגיע למצב שאני לא לוקחת כדורים בכלל. נדיר. נדיר מאוד, אפילו.

הכדור הורוד פוקסיה כבר עף מזמן, הכתום והחום בדלדול משמעותי, הירוק כבר נדיר, והורוד בייבי... טוב, לורוד בייבי יש עוד זמן. כי חלילה אסור לי להרגיש בריאה.

אמא שלי צוחקת שאני משתעלת וצמאה כי דים הדביק אותי בסכרת (ולא, אין קשר).

אמא, חזרתי לעשן, מפגרת.

אני ומר טייס מדברים פה ושם. רק שיסיים את ה21 ונזדיין.

לעדכן מהאייפון זה קקי.

שלכם,

עט שדורש קצת צומי

להלהלה. I am fucking in love.

יום יבוא, ואני ודים נתחתן.

הסרת קונדילומות ביום רביעי. רוצה ולא רוצה.

כולכם תקחו חלק בתהליך.

כמו כן, התחלתי ללמוד רוסית. פריבייט וקק דילה לכולם.

העבודה המושי מושלמת. החברות המושי מושלמות. הסושי היאמי של שישי.

ויין.

כן, עט לבן עוברת מניפומניה לאלכוהוליזם. כי בריאות נפשית זה לחלשים.

והשאלה הזאת שעומדת באוויר. אם דים היה רק יותר קשוח במיטה. 3>

לעומת המצב החדש של לנה.

הכרחתי אותה לספר לנהנה ויתא על... העובר.

האבא לא ידע. גם אמא של לנה לא.

היום קובעים תור לאולטראסאונד. הולי פאקינג שיט.

הכל מתגמד. ר', שפגע לא רק בי, אלא גם בנהנה, מתגמד.

השיחה שלא נענתה ב3:28 ביום שישי בלילה מלא אחר ממר בנזה"ק.

מערכת היחסים המושלמת עם דים.

המרחק האדיר מיתא, הגעגוע המטורף לאהבה.

הו, לנה... למה הכנסת את עצמך?

אתמול חברה טובה שלי באה. והיה ממש נחמד. דיברנו וצחקנו, ואז היא אמרה שהמחזור מאחר.

עלינו על אזרחי ויצאנו לסופר פארם 24/7 הקרוב לביתך.

מחיר בדיקת הריון, אגב, נע בין 24.90 ל49.90. אנחנו האמנו שגם ה24.90 יעשה את העבודה.

חזרנו הביתה, היא נכנסה להשתין, אני פתחתי 2 בקבוקי בירה והדלקתי לאקי סטרייק לשתינו.

עישנו וצחקנו.

"את לא בהריון", הרגעתי אותה.

2 קווים.

אחרי יום ארוך מדי באשפוז יום ילדים.

מעניין אם ארתור יגדל להיות זיין-ברני-סטייל.

פוסט ברוח נרקסיסטי-אגואיסטי-שחצני

היום הלכתי עם ההורים לעבר הסוהו לחגוג את סיום הבגרויות שלי. האוכל טעים, האוויר היתה מוזרה.

וכשטעמתי את הסושי האלוהי נזכרתי פתאום בג'ינג'י.

ג'ינג'י היה כישלון בהתאמה. וזו באמת לא אשמתו, כן? הוא היה חמוד וקצת מצחיק, אבל הוא היה ערס. בכל מובני המילה.

אתם מבינים, הבנזה"ק היה ערס - אבל לא מוחלט. יוצא לפבים, שותה גינס, אוכל סושי, לא משחק אותה אחד ששם זין על בחורות, ועוד כל מיני תכונות שאין בערסים. ג'ינג'י לא היה אף אחד מכל אלה. הוא פחד מפבים שהם אהבת חיי, הוא סירב לאכול סושי כי זה נראה לו מפחיד, אם המוזיקה לא הייתה מזרחית - אז זו לא הייתה מוזיקה, היה לו אפס טעם בסרטים באומנות ואומנויות שיחה של פלפל. ירוק.

חוסר התאמה, כבר אמרנו?

הכי נורא זה שהוא אמר שאני לא מטפחת את עצמי. הו, כמה שאני שונאת את ההגדרה הזאת. היינו יושבים על ספסל מתחת לבית שלו, והייתי כל כך לא בסדר כי לא התאפרתי. וכי לא עשיתי שפם. אז נפרדנו.

מאוחר יותר הוא היה כישלון בלהבין את חוסר ההתאמה הזאת.

התחלתי להתעייף. long story short, הוא רדף אחריי ודחיתי אותו מול חברים שלו.

לעט לבן חזר הביטחון באופן זמני.

היום הפלאפון צלצל והייתה בי תקווה שזה הבנזה"ק.

זה לא היה הוא.

בכל מקרה, מחר שלושה ימים בשניידר - טיפול שני של סטרואידים.

מי מסתובב בפתח תקווה?

כואב לי הכוס. ולא במובן הטוב-סקסי של הביטוי.

הרופא הגדיר את זה ככווייה ענקית בכל איזור איבר המין. כל כך כואב לי.

"הניתוחים מתקיימים היום כסדרם" כתב אבא בסמס.

אמא העירה אותי עם חיוך, אמרה לי להתלבש ולהתארגן ושהיום נוסעים לקפלן. בדרך היא שאלה אותי מה אני ארצה לאכול אחרי הטיפול. מקדונלדס. פשוט מקדונלדס.

אנחנו מגיעות לשם, מסתבר ששכחנו תופס 17. פאקינג פאקינג שיט. אני מתחילה לבכות והזאת בקבלה הולכת ומסדרת איזה משהו.

לחץ דם מושלם, צמיד אדום (בגלל האיבופרופן) והופ, אנחנו מוצאים את עצמנו שוכבים במיטה בחדר ההתאוששות, לבושה סדינים ומחכה לניתוח.

קצת נרדמת, כל הבנות יוצאות לפנינו.

דייט עם הרופא המרדים שנוזף בי על זה שלא עשיתי בדיקת דם, הרי ידוע שכל סוגי ההרדמה הכללית עוברות דרך הכליות. איך פספסת?

ואז נכנסת לחדר ניתוח ברגל. מיטה קטנה, הרגליים למעלה, איזו מדבקה על הירך כדי שאני לא אחטוף מכת חשמל מההסרה, מסיכה על הפנים, ואז אני נרדמת.

מתעוררת, בוכה מכאבים. אמא לידי מחבקת אותי והאחות נותנת לי איזו תמיסת אופטלגין. יאמי יאמי. NOT.

נרדמת שוב.

מתעוררת לשמוע את הרופא אומר שבעוד שבועיים לבוא לביקורת, כוויה ענקית, ושזה היה באיזור די נרחב.

שוב כואב לי ושוב מקבלת אופטלגין. יאמי יאמי. NOT.

נרדמת.

כשאני מתעוררת כולם כבר הלכו. הרופאים, כל הבנות האחרות בחדר, אולי אחות אחת נשארה מסתובבת. אמא מספרת שזו שהיתה לידי עשתה הפלה, ולזו שבאה אחריה וחשבו שיש לה קונדילומות, אבל כנראה שלא כי זה נכנס לה לדרכי השתן. הממ, המצב שלי לא כזה נורא.

אני רוצה לאכול, ואמא קונה קוראסון גבינה ואייס קפה אגוזי. יאמי יאמי. YES!

ועכשיו פשוט מחכים.

ר' שולח לי תמונה של הזין שלו כדי שאני אאמין שהוא חרמן מת, ודניאל החמוד מתקשר כל היום.

נאור גם חרמן מת ויש לו בית ריק, אבל אני עם כוס בוער. לא נשמע להיט.

גם לר' יש בית ריק. אני עדיין עם כוס בוער.

אני מדמיינת את ר' בחוטיני ואני מחייכת לראשונה בכל היום.

Regrets and mistakes, they're memories made

ואהבה לא לא מצאתם לי, הא יא קקות?