|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½!.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יום הולדת 35
ביום ההולדת ה35 של ישראל הוא התעורר על הספה עם חותמת של מועדון על המפרק וריח של בולנידנית באף.
כמו ביום ההולדת שלפניו, וכנראה שגם כמו ביום ההולדת שיבוא אחריו.
ישראל אהב ימי הולדת. הוא אהב להשתכר ולהגיד לבלונדיניות שהוא רווק. שהוא מחפש את האחת. ואיזה קטע! היום זה יום ההולדת שלו, והוא בדיוק מצא אותך. והוא לא בחור שנקשר מהר, או ששוכב עם בנות מהר מדי, ושהוא די בישן, אבל בך, בך יש את המשהו הקסום הזה, שמשחרר אותו. והוא מאוד מצטער אם הוא מלחיץ אותך. ואת יודעת מה? הוא שיכור לגמרי ולא רוצה לדבר שטויות. אז, היה נעים להכיר אותך.
ישראל אהב את המבט המבולבל שלהן. והוא אהב איך שאחרי המשפט הזה, הן נהיו יותר זנותיות מהרגיל על רחבת הריקודים, ואת המבטים הפתייניים. ישראל אהב שבלונדיניות רוצות אותו.
ואז. בסיביבות חצות, בדיוק ביום הולדת, האישה מתקשרת.
"אל תחזור מאוחר מדי."
"כפרה עלייך, היום יום הולדת. תני לבעל שלך לרקוד קצת."
אבל שניהם ידעו שהוא לא רוקד. לא על רחבת הריקודים לפחות. הוא ירקוד על הגוף של הבלונדינית, כל הלילה. שניהם יודעים שהוא אוהב את הגוף הצעיר והרך, ואת המבט התמים בעיניים. שניהם יודעים שהוא יתפוס לה בציצי הקטן והזקוף כשהוא יזיין אותה חזק. שניהם יודעים שבלונדיניות אוהבות לקבל את זה בתחת.
שלכם, מרגישה שזה לא גמור, אבל גם לא רוצה לגעת בזה יותר,
עט לבן
| |
פואיטקה במתמטיקה
אנשים רעים עם כוונות טובות.
הוא צוחק ומחייך ומרסק את הבפינוכו.
את רוצה להקיא עליו מילים, מבעד למספרים שהפכו אותו למשוואה מהלכת.
הרגש מת כשהמספרים עובדים.
מתרגש למראה אותיות לטיניות ועומד בחרדה אל מול אותיות עבריות.
משפטים עם יותר מילים מעלות בו את החרדות שמעלות בי המספרים.
ומה יש לי ללמוד?
הכל משוואות.
סופשבוע. אתמול הלכתי לקנות בגדים בתל אביב עם משהי מהלימודים. כי יש לי חברים בלימודים.
והלק קצת נהרס, אני כבר לא גברת מגונדרת. יותר גברת מרוסקת לרסיסים שמעדיפה לישון ולא לצאת עם חברים. ולא להצליח בבוחן בחדו"א, ו ל ה כ ש ל. בהכל.
אבל היי, אני לא נושאת ברחמי אף אחד, אז ייפי יאי על זה.
שלכם, לא אמא,
עט רווק
| |
כותרת מפתה
משפט קצר וענייני שממצה בתוכו משהו שהמון אנשים חושבים אבל בחוש הומור ורמיזה מינית בקטנה.
שלכם,
עט שמשהו שקשור לפוסט שכתבתי
| |
שקט.
אוף. אני מנסה להיות אמיתית. בחיי שאני מנסה. מה אני עוד יכולה לתת? איך אני יכולה לצחוק על עצמי? אני יכולה, אבל לא. לא רוצה. אוף.
אולי אני באמת לא יכולה להיות לבד.
רבאק!!!
אתה מכאיב לי! אתה לא מבין? תרגע כבר. תרגע! תעזוב אותי, חתיכת סוטה. אני לא נהנית. אני לא.
יש פה דם. דם! שקט. אני מסכנה. ששש...
תן לי לסבול.
תן לי לכאוב.
תן לי לבכות.
תן לי למות.
תן לי קצת שקט.
תן לי רק לאהוב אותך. למרות שאני לא. אני לא אוהבת. אני. אתה. אנחנו.
הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים. אני? מי אני? מה אני? לא טוב. זה בטוח.
אני שונאת אותך. אותנו. את זה.
חשבתי עלינו, תקשיב, זה לא שאתה לא נהדר, אתה כן. אני שמחה שאני מכירה אותך. אבל אתה לא חצי ממה שאני בעיניך.
| |
דגל
אתמול בלילה דיברתי עם חברה על דגל ונזכרתי באאושוויץ. בכל מקרה. 6/20/2010
כמה פעמים השתמשתי במונח התאטרלי "אדמת מוות". תמיד אהבתי את הניגודיות בין אדמה, הסמל לחיים - למוות. אני אוהבת ניגודיות.
אבל כשהאוטובוס החל מתקרב לגדרות תיל גבוהים, ושער גדול עשוי לבנים, הבנתי לראשונה את משמעות אדמת מוות.
לא היה שום דבר מזעזע בכניסה הזאת. דשר ירוק ופסטורלי צומח לו בין פסי רכבת המתמשכים עד אין סוף לבין ביתנים רחוקים המנותקים זה מזה.
הלב החל לפעום, פי נפער.
זה כאן.
זוהי אדמת מוות במובנה המוחשי ביותר, והמסילה החודרת לתוכה בברוטליות חדה, אך בטבעיות כל כך קלילה, היא לא פחות ממסילת מוות. הרגשתי מוות יותר מאשר שהרגשתי קור.
ידי רעדו, עיני דמעו.
הכל הכה פי כפטיש.
והדמעות סירבו להפסיק. לא חשתי כאב, לא חשתי בהלם, לא חשתי ברחמים או בברצון לנקום. חשתי בדמעות על הלחיים שלי.
והמסילות כל כך יפות אבל המצלמה נשארת בפנים, כי שום תמונה לא תוכל להעביר את מה שהרגשתי.
ואז ידעתי שאני צריכה להחזיק את הדגל. אותו אימפולס שהלם בי, שהסביר לי שעכשיו אני צריכה להיות גאה יותר מתמיד. הדגל בידי מילא אותי גאווה, וחיבוק אחד ששיחרר בכי.
ולא הרגשתי כלום.
הדגל התנופף בצבעים לבנים כחולים עם הרוח העזה ותחושה של סיפוק מלאה אותי. וראיתי שמצלמים. מצלמים את היהודיה שהולכת עם דגל ישראל. דגל שמונף אל על בגאון. מתהלכת חיה וקיימת באדמת מוות.
אדמת מוות קרה ונוקשה.
הלכתי חיה.
ואני עדיין הולכת.
| |
מפלצות מתנשקות
בתקופה שיצאתי עם 20,000 בחורים בו זמנית בערך, אחד מהם היה איציק-וונאבי-משורר. ערס בשקל שידע להגיד פעלים בציווי כמו שצריך, וזה הופך אותו לרומנטי פלוס ("נשקי אותי, אהובתי" NOT).
הפכי ידייך לציפורניים ארוכות,
חדרי לגופי,
קרעי איבריי,
היי למפלצת במקומות אפלים,
ברגעים של שקט היי דוממת בחיוך.
הרשי לאוויר ללטף שפתיים נעולות,
תני לידי לבכות על יופייך,
תני לאוזניי לצחוק מרוחך,
תרצחי את נפשי בסכינים של מגע.
| |
ריאליסטיות דכאונית
כי אני טובה בשמות מפוצצים
"קפה עם שתיים דמעות בבקשה"
"את הדמעות מוסיפים לבד" אמרה המלצרית בחיוך מתנצל, והחוותה בידה לעבר העיתון
"אנחנו ממליצים להכין דמעות מראש"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
