Let’s talk

יש לי המון קוראים קבועים. אפילו יותר מדי ביחס לתכנים הנלוזים שלי. אני מקווה שכולם מעל גיל 18. לא שיש לי כוח לבדוק, כן?

אבל תכינו תעודות.

גאד, כמה שהילדה הזאת התישה אותי.

ולא בקטע רע, חלילה, אבל ממש ממש קשה לי עם הצטדקויות.

אני יכולה להעיד על עצמי כאחת עם חוש הומור, ולא כי אני בטוחה בזה כמו שכל אחד בטוח שהוא מצחיק. לי יש עובדות. אמא שלי אמרה לי! ועכשיו ברצינות. כי כשאני מספרת בדיחה אני זוכה ליותר מגיחוך. כי כשעולה לי רעיון משעשע, ואני מספרת אותו, אני יכולה להצחיק שולחן שלם בבר. לפני שהגיעו השוטים. אני גם בדרך כלל יותר מצחיקה ויותר צוחקת מבן הזוג הארעי. אני גם לא מצפה מגבר שיצחיק אותי (אבל ידוע לכולם שזו תוספת נחמדה).

בגלל זה, כל טענה שהיא על זה שנועדתי להיות זו שמצחקקת בטיפשות מכל בדיחה של גבר - מופרחת על ההתחלה.

טענה נוספת שהייתי רוצה להפריח על ההתחלה היא שאני סתם טיפשה שצוחקת מבדיחות לא מצחיקות. נכון, יש לי פטיש עדין לבדיחות קרש, אבל היי, למי אין? וחוץ מזה, אמא שלי אמרה לי שאני חכמה! ועכשיו ברצינות, קיבלתי 632 בפסיכומטרי. אבל בזה אני סתם אוהבת להשוויץ.

ועכשיו לעניינו.

כשמספרים לך בדיחה על אישה - את רואה מולך אישה חיה וקיימת. מישהי עם ילדים ובעל, ששואפת להגשים את עצמה ולהגיע לכל יעדיה וכל זאת עם קבלת שכר שווה לשל גבר.

לנשים מגיע שיוויון עם גברים (ועם כל הכבוד, אולי אפילו מגיע לנו עליונות על הגברים). זו עובדה, שמעטים מאוד יהיו אלה שמערערים עליה.

אבל לא משנה כמה תצטדקי, יקירתי, נשים וגברים אינם שווים. אני אוהבת לתת דוגמה קלאסית לשוני שבין רוב הנשים לרוב הגברים. גברים, לדוגמא, יכולים להתיישב לראות משחק כדורגל משובח בלי דאגות על הראש. המחשבה היחידה שלהם תהיה מה יקרה בהמשך המחשק ואם הם יקבלו מציצה מאוחר יותר. נשים, לעומת זאת, לא יכולות לעשות דבר כזה. גם אחרי יום ארוך בעבודה, כשאני, הקפה ועקרות הבית הנואשות שלי רוצות לבלות קצת זמן איכות ביחד - הראש לא יהיה נקי. כי תמיד צריך לחשוב - מהאניעושהמחר, באיזהשעהלקום, מתיאניאספיקלסדראתהחדר, ואתהמטבח, ואתהשירותים, ישליעדייןאתהפרויקטההואלעשות וככה עד אין סוף. מוח של אישה ושל גבר עובד אחרת. נקודה.

מכאן, אין לשאוף לשיוויון מלא בין המינים. כמובן שכן - מבחינת זכויות ושכר ובלה בלה בלה, אבל להגיד שגבר ואישה יחיו כזהים לחלוטין פשוט לא הגיוני. בנוסף לזה יש להם ביצים, אז בככל.

עכשיו, אני ראיתי נשים נוהגות. אולי הנהיגה שלהן הן סבבה, אבל את ראית פעם אישה חונה ברוורס? התשובה היא לא. גם אם היא ניסתה, אני בספק רב שאפשר לקרוא לזה חניה.

נשים לא יודעות לחנות ברוורס. מבחינה סטטיסטית - בחיים שלי לא ראיתי אישה שחונה יפה ליד מדרכה (חוץ מאשתי האלוהית). וגברים? טוב, אני מניחה שאת יודעת את התשובה.

מכאן - בדיחות היורדות על נשים שלא יודעות לנהוג, יכולות להצחיק אותך? בוודאי שלא! הרי, גם אם אוכיח לך מדעית שיכולות הנהיגה של הגברים יותר טובות משל נשים את לא תצחקי. למה? כי זה יהיה סקסיסטי. אבל אם זה הוכח מדעית זה סקסיסטי כמו לספר בדיחה שמתבססת על זה שלגבר יש זין.

אז אל תגידי שהבעיה שלך זה סטיגמות - הבעיה שלך זו התייפות נפש.

הדוגמא על הקריקטורות - אני אישית חושבת שהייתי קצת מזועזעת אם היו מפרסמים קריקטורה שכזאת. לא כי זה לא מצחיק - אלא כי זה לוקח חלק מהעיתונות, ומשם זה יקבל לגיטמציה. הקריקטורות שאני רואה מפרסמות דבר אבל בדיחות בין חברים? נו באמת. מכאן, יקירתי, מהבדיחה הסקסיסטית והפוגענית שטענה שרוחלה צריכה להיות במטבח - מכאן תתחיל האפוקליפסה. תחזיקו חזק כי אנחנו יוצאים לדרך.

בנימה אישית הייתי רוצה להגיד לך, שהבדיחות האלה לא פוגעות באף אחד. כשידיד בא ואמר לי "למה אין נשים על הירח? כי אין מה לנקות על הירח" לא פרצתי בבכי ולא חשבתי שהוא מזלזל בחלומי לנחות יום אחד על הירח. מה שמצחיק בבדיחות האלה זו ההקצנה המטורפת שהרי ברור לכולם (או לרוב, במקרה שלך) שאינן יכולות להיות אותנטיות. ולכן - הבחירה היא שלך. אף אחד לא נפגע מהבדיחות ואת יכולה לבחור אם לצחוק או להתעצבן. להתעצבן יוציא ממך יותר אנרגיה שלילית, ולצחוק זה דווקא די סבבה.

תרפי, מתוקה, תרפי.

עד כאן,

עט לבן

אמא שלי תהיה גאה בי על החרוז המרשים הזה

27.5.2011

מצאתי את הפוסט הזה בטיוטות. כתבתי אותו אחרי שקיבלתי עוד תגובה מעליבה. משעשע משהו.

למה נראה לכם שאתם יודעים יותר ממני?! למה מה אתם בכלל?

יאללה, תביאו בקללות. אני זונה, זולה, שרמוטה ופרוצה משהו אחושרמוטה.

אני אוהבת למצוץ זין, ואני אעשה את זה כמה שבא לי, למי שבא לי.

אני זונה זולה שאוהבת לקבל בתחת. טוב לכם?

עכשיו אתם יכולים להפסיק לקרוא לי בשמות גנאי?! כי אני עושה את זה מספיק טוב בעצמי. תודה.

אתם, האנשים שבאים מבחוץ, שקוראים בבלוג שלי, שאולי מכירים אותי בחיים ואולי לא, אתם חבורת זונות מזדיינים.

כי אני מסתובבת עם עצמי. אני. מתי בפעם האחרונה אתם הסתובבתם עם המחשבות שלי?

אה, נכון. אף פעם!!

אין לכם מושג מה זה להיות אני, ולכן אין לכם שום זכות, שום זכות, לקרוא לי בשמות גנאי. שום זכות.

אז תעשו טובה, או שתגידו משהו נחמד, משהו מעניין, אני גם ממש טובה בלקבל ביקורת בונה.

ולמען הסר ספק, כל המילים שהשתמשתי בפוסט הזה, הן לא ביקורת בונה.

אה, ואתם זונות שאוהבים לקבל בתחת.

איך אני איתכם?

גם כאן, כמו באירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, עושים את זה באופן סמוי ופוליטקלי קורקט תוך חיקוק חוקים גזעניים.

עט לבן משדרת אליכם מהמרפסת, אחרי זיון בנזונה, עם סיגריה ביד, כוס קפה חזק ועם חלק הדעות של העיתון המהולל ביותר על פני האדמה - "הארץ" (כן, אני שמאלנית, עליתם עלי).

בכל מקרה, דעה יפה ומעניינת קראתי כאן היום, "נומרוס קלאוזוס בעברית" של אלוף בן. הקטע המעניין הזה מתאר בקצרה את החוק האנטישמי הראשון שחוקק בהונגריה בין מלחמות העולם, לפיו התפלגות הסוטנדטים באוניברסטאות צריכה לשקף את האומות והגזעים במדינה, כאשר 6% מתושבי הונגריה באותה תקופה היו יהודים, ואותם יהודים מהווים 30% מהסטונדטים באוניבריסטאות. באותו אופן מבקשים חברי הכנסת מישראל ביתנו לחוקק חוק, לפיו יועדפו בקבלתם לעבודה אזרחים שעשו צבא על פני אלה שלא. כמו לדוגמה (ואני סתם זורקת), ערבים וחרדים. הכנסת הישראלית מבקשת בעצם, כמו בהונגריה, להפתר מהמיעוטים, תוך התעלמות מוחלטת מהכשרונות שייתכן שיש ביניהם.

וכאן אני לא יכולה שלא להזכר בידידי היקר, עבדאללה. בחור חכם, ללא ספק. ישראלי-ערבי בעל תעודת זהות כחולה, מצחיק, בוגר תואר ראשון (ושני?) בכלכלה, מעניין, איש נחמד ואיכפתי לכל דבר.

לפני שנה הלכנו יד ביד לעבר העצרת לזכרו של יצחק רבין. הוא עמד שם, תמך בלב שלם בשלום בין הערבים לישראלים, גינה בחריפות את ההרג המיותר, מחה כפיים בהתלהבות לכל מי שעמד שם ודיבר בגאווה על שלום, אחווה ושיוויון. אפילו כשהזכירו את גלעד שליט הוא מחא כפיים.

עמדנו שם, מחויכים, נהנים אחד בחברת השני, כשהטקס מתקרב לסיומו. ואז הוא לוחש לי באוזן, לחישה קטנה "בבקשה, אל תשירי את התקווה לידי".

אני, מזועזעת קלות, מבינה פתאום איך הוא מרגיש. פעם הייתי שופטת אותו על זה שלא עשה שירות לאומי. שהרי הוא גר כאן, בשטח ישראל, והוא יכול לתרום למדינה כמו כל אחד אחר.

אבל, למה לו?

שהרי, על איזה אלפיים שנות גלות יש לו לשיר על? איזה תחושה מעלה בו המנורה עם עלי הזית, שבי מציתה את אותה גאווה ישנה ועדינה? וכשהוא מסתכל על מגן הדוד המתנופף ברוח, האם חש ולו בזרזיף של פטרויטיות זורם בעורקיו?

אנחנו מדינה יהודית. והוא ערבי. למה לו לתרום למדינה שמכחישה את קיומו בתוכה?

כן, אולי קצת דמוקרטית, אבל יהודית.

וכאן דעתי חלוקה, עד חלוקה קשות.

שהרי מצד אחד, אני באמת ובתמים מאמינה שמדינת ישראל היא של היהודים. זכינו בה מתוקף הסמכות של האו"ם. כבשנו, ביד קשה ומגעילה, אבל כבשנו. וזה נחשב, לא? עבדנו קשה, יזמנו, ויצרנו בתזונה של מדינה. מגיע לנו, במובן מסוים.

ומצד שני, יסודות המדינה, סמליה, חוקיה, נקבעו תוך התעלמות מוחלטת ובוטה ממיעוט שמה לעשות? היה כאן לפנינו.

החוק שהכנסת מבקש לחוקק הוא גזעני. מצד אחד הוא נותן פטור לחרדים ולערבים, אבל מצד שני הוא לא נותן לגיטמציה מלאה לפטור הזה. הוא מבקש לגנות את המיעוטים הללו. וזה, רבותיי, גזעני ללא כל צל של ספק.

אז אני מחזיקה אצבעות ממש ממש ממש חזק שהחוק הזה לא יעבור. כי אם למישהו אסור לחוקק חוקים נגד מיעוטים, אז זה יהודים.

שלכם, שכבר סיימה את הסיגריה ואת הקפה, ועדיין קצת עצבנית,

עט פוליטי