לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Let’s talk

גם הכחשה היא דרך התמודדות

כינוי: 

בת: 32



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2013    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שקט.


אוף. אני מנסה להיות אמיתית. בחיי שאני מנסה. מה אני עוד יכולה לתת? איך אני יכולה לצחוק על עצמי? אני יכולה, אבל לא. לא רוצה. אוף.

אולי אני באמת לא יכולה להיות לבד.

רבאק!!!

אתה מכאיב לי! אתה לא מבין? תרגע כבר. תרגע! תעזוב אותי, חתיכת סוטה. אני לא נהנית. אני לא.

יש פה דם. דם! שקט. אני מסכנה. ששש...

תן לי לסבול.

תן לי לכאוב.

תן לי לבכות.

תן לי למות.

תן לי קצת שקט.

תן לי רק לאהוב אותך. למרות שאני לא. אני לא אוהבת. אני. אתה. אנחנו.

הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים. אני? מי אני? מה אני? לא טוב. זה בטוח.

אני שונאת אותך. אותנו. את זה.

 

חשבתי עלינו, תקשיב, זה לא שאתה לא נהדר, אתה כן. אני שמחה שאני מכירה אותך. אבל אתה לא חצי ממה שאני בעיניך.

נכתב על ידי , 15/12/2011 19:02   בקטגוריות פעם ידעתי לכתוב, אומנות!  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Issey miyake ב-23/2/2012 14:37
 



דגל


אתמול בלילה דיברתי עם חברה על דגל ונזכרתי באאושוויץ. בכל מקרה. 6/20/2010

 

כמה פעמים השתמשתי במונח התאטרלי "אדמת מוות". תמיד אהבתי את הניגודיות בין אדמה, הסמל לחיים - למוות. אני אוהבת ניגודיות.

אבל כשהאוטובוס החל מתקרב לגדרות תיל גבוהים, ושער גדול עשוי לבנים, הבנתי לראשונה את משמעות אדמת מוות.

לא היה שום דבר מזעזע בכניסה הזאת. דשר ירוק ופסטורלי צומח לו בין פסי רכבת המתמשכים עד אין סוף לבין ביתנים רחוקים המנותקים זה מזה.

הלב החל לפעום, פי נפער.

זה כאן.

זוהי אדמת מוות במובנה המוחשי ביותר, והמסילה החודרת לתוכה בברוטליות חדה, אך בטבעיות כל כך קלילה, היא לא פחות ממסילת מוות. הרגשתי מוות יותר מאשר שהרגשתי קור.

ידי רעדו, עיני דמעו.

הכל הכה פי כפטיש.

והדמעות סירבו להפסיק. לא חשתי כאב, לא חשתי בהלם, לא חשתי ברחמים או בברצון לנקום. חשתי בדמעות על הלחיים שלי.

והמסילות כל כך יפות  אבל המצלמה נשארת בפנים, כי שום תמונה לא תוכל להעביר את מה שהרגשתי.

ואז ידעתי שאני צריכה להחזיק את הדגל. אותו אימפולס שהלם בי, שהסביר לי שעכשיו אני צריכה להיות גאה יותר מתמיד. הדגל בידי מילא אותי גאווה, וחיבוק אחד ששיחרר בכי.

ולא הרגשתי כלום.

הדגל התנופף בצבעים לבנים כחולים עם הרוח העזה ותחושה של סיפוק מלאה אותי. וראיתי שמצלמים. מצלמים את היהודיה שהולכת עם דגל ישראל. דגל שמונף אל על בגאון. מתהלכת חיה וקיימת באדמת מוות.

אדמת מוות קרה ונוקשה.

הלכתי חיה.

 

ואני עדיין הולכת.

נכתב על ידי , 21/6/2011 15:34   בקטגוריות אומנות!, פעם ידעתי לכתוב, פולין, טיול  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עט לבן ב-25/6/2011 02:35
 



מפלצות מתנשקות


בתקופה שיצאתי עם 20,000 בחורים בו זמנית בערך, אחד מהם היה איציק-וונאבי-משורר. ערס בשקל שידע להגיד פעלים בציווי כמו שצריך, וזה הופך אותו לרומנטי פלוס ("נשקי אותי, אהובתי" NOT).

 

הפכי ידייך לציפורניים ארוכות,

חדרי לגופי,

קרעי איבריי,

היי למפלצת במקומות אפלים,

ברגעים של שקט היי דוממת בחיוך.

 

הרשי לאוויר ללטף שפתיים נעולות,

תני לידי לבכות על יופייך,

תני לאוזניי לצחוק מרוחך,

תרצחי את נפשי בסכינים של מגע.

נכתב על ידי , 20/6/2011 22:18   בקטגוריות פעם ידעתי לכתוב, אומנות!  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Milgram ב-21/6/2011 10:27
 



אוהד


הוא היה בן שלושה חודשים. מוקדם מדי. עצוב מדי.

 

בתהומות המוות התהלכנו חיים. בצעדת רצח אלוהים זלגו הדמעות.

בכאבים שחודרים אנחנו רוצים להכרך גם אנחנו בטלית, להתכסות ולעצום עיניים.

לשקוע לאט לשינה עד אין קץ שתשכיח מאתנו יגוננו. שהאדמה תכסה אותנו עד שלבנו ייקבר.

אור אחרון שיחדור לעיננו ייעלם מבעד למסך האפר. עיננו יבשות ונשמתנו צוהלת.

כי כאב לא נדע עוד לנצח. נאהב, נבכה ונשנא עד הרגע שיישאו אותנו בדרכינו האחרונה.

בתהומות המוות יוליכו אותנו מתים. בצעדת רצח האנושות ייזלגו הדמעות.

אבל לא שלנו.

 

תנצבה

נכתב על ידי , 31/5/2011 20:11   בקטגוריות פעם ידעתי לכתוב  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עט לבן ב-1/6/2011 09:45
 



פרויקט פעם-ידעתי-לכתוב


פעם הייתי כותבת ואוהבת את מה שכתבתי.

כבר לא.

בכל מקרה, כמו כל כתבנית קטנה, המחברות שלי מפוצצות בחצאי-שירים, גרסאות מוזרות של פרוזה (ופרוזק, כמובן) ובעיקר מלא מלא שטויות.

וכמו שידוע לכם (ואם לא, אז עכשיו תדעו ותזכרו, חארות) לימודי התיכון שלי מתקרבים לקיצם, ועם הקץ המתקתק הזה מתקרב גם קצן של המחברות האהובות.

פרויקט!!

לתלוש את כל מה שכתבתי במחברות ולפרסם כאן.

 

תהיו חזקים רבותיי, הפרויקט הזה הולך להמשך כמה זמן.

נכתב על ידי , 31/5/2011 18:18   בקטגוריות פעם ידעתי לכתוב  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ///// ב-31/5/2011 20:10
 



13,917
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מתוסבכים , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעט לבן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עט לבן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)