Let’s talk

כן כן. כותרת סופר מגה אקסטרא קיטשית. לא מצאתי משהו יותר טוב.

בנות, זה עם ממש קל.

תנו לנו קצת "את מיוחדת, חכמה, מצחיקה, שונה מכולן", ותטבלו בזה במינון נכון של אדישות והתחשבות, ואנחנו נופלות. נופלות חזק.

לפעמים בנים הולכים עם זה קצת יותר מדי.

אולי זה כי אני מציגה משהו משוחרר יותר בתחום המיני. אבל לפעמים, בנים מציעים לי על הדייט השני לבוא אליהם הביתה. ואני תוהה. זה באמת עובד להם?

הייתי אצל הפסיכולוגית היום. 

סיפרתי לה שאני מפחדת לחזור לדיכאון. ונתתי תסמינים דיכאוניים. ואז נזכרתי שהייתי מתיישבת מתחת לשולחן בחדר, ושמה מוזיקה פול ווליום. או נשכבת על הרצפה בחדר. וזה היה גורם לי להרגיש כל כך טוב. כל כך כל כך טוב. פשוט לשבת מתחת לשולחן. סגור וזה. ואני תוהה. אם אני אעשה את זה עכשיו ואהנה, זה אומר שאני בדיכאון שוב?

שמעתי היום את השיר של Amy Mcdonald. השיר היפה הזה. Slow it Down.

ואני רצה. שמה זין על רמזורים. לומדת באוניברסיטה במסלול בין תחומי שנחשב לאחד הקשים, בגיל פאקינג 19. ומה אני אשיג מזה? מה אני אשיג מלא לעשות את זה? ואני תוהה. אני צריכה להאט?

שלכם, תוהה בגלל הגשם,

עט רטוב (ולא בקטע טוב)

כשדיברנו על פרמידת משהו שקשור לקומבינטוריקת זין כלשהו. תמונה בראש.

פלמחים. אני ואמא בתוך האוטו. הגשם יורד מבחוץ והדמעות זולגות בפנים.

זה היה אחרי פיצוץ. שלא עניתי לה לטלפון וחזרתי הביתה למקלחת.

בגיל 15.

ובאמצע ההרצאה אני מתחילה לבכות. חוזרת בבת אחת לנקודה ההיא. לגשם ההוא בפלמחים.

מבט הצידה. נשימה עמוקה. מבט ללוח.

"נגיד אנחנו סופרים את כולם אבל חוץ מ... מה שמך את?"

"עט לבן"

"נגיד אנחנו סופרים את כולם חוץ מעט לבן, איך תתארו את הקבוצה?"

קבוצה טובה, כיפית, ומאוד לא מורבידית.

שלכם, לא משתייכת לקבוצה לשם ההוכחה של הנוסחא,

עט לא קשור

מנטרה.

ואז. הוא. פוסט. ואני שם. ילדה קטנה. דמעות.

אני רוצה לצעוק עליו בתגובות. שההנאה הזאת רוצחת את הילדה.

ושאם הוא נהנה מהרצח. אם הוא נהנה מהרצח, אז... איך הוא לא על ספת פסיכולוג?

בת 15. מכוסה בשפיך של גבר בן 30.

רוצה להיות נאהבת.

אבל אסור לי לנסות לחנך את העולם.

שלכם, עם פצעים שעדיין מדממים,

עט דולף

אמא שלי התחרפנה לגמרי. עישנתי חום. ונ׳ לא שמוק. 

אמא שלי איבדה את זה לגמרי. לגמרי! היא דחפה אותי ללימודים. היא דחפה אותי לטוס לשבועיים. עכשיו היא לא מדברת איתי כי היא מפחדת להשפיע עלי. כשהיא לא מדברת איתי, היא לא עושה לי כלים ולא מגהצת בשבילי. אני פשוט לא מבינה מה עובר עליה.  שתלך לטיפול כבר. (היא כן מגהצת וכן עושה כלים וכן מבשלת, אבל מתלוננת על זה יותר מהרגיל). עכשיו היא בוכה. 

התחילו לימודים. מר טיס גר קרוב לבר אילן. בחלון שהיה לי עישנתי נרגילה ושתיתי בירה. ויש לי חברים או משהו כזה. נראה לי שהם מחבבים אותי. קשה לי.

נ׳ לקח אותי לים. ישבנו ועישנו. רבע שעה של צחוקים. ואחר כך מזמוזים ודיבורים. לפחות הוא כבר לא שמוק.

אמא שלי משוגעת, ושה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו.

היה נהדר. באילת? היה מהמם. מה זה מהמם? מהמם שבא לבכות. אורן עושה מועדפת באילת והיה כל כך כיף. אני אוהבת להזדיין איתו. ואני אוהבת לדבר איתו. אולי יום אחד הרגשות יצוצו. גם מצדי וגם מצדו. אבל עד אז, בלי רגשות זה נהדר.

ים, בריכה, מרסדס בנד. 

היה מהמם.

חברות נהדרות. בחיי. לנה ויתא הן החיים שלי. בגלל זה אגב, כואב לי שיש להן משהו נגד הדבר היחיד שמנע ממני להתאבד ב4 שנים האחרונות, רק קצת כדורים. אוף איתן. אבל היה לי כיף איתן. וכמעט הכל היה מושלם. פרגנו בטירוף עם אורן. חולה עליהן.

המשברים התחילו לצוץ לפני אז כבר היה לי תור לפסיכיאטרית. נו טוב. טיפול פסיכולוגי. לשנתיים. בעעעע. אני אעדיף לקחת את הכדורים האלה לקבר. לדבר על עצמי זה יותר מדי בשבילי.

בעעעעעעע.

שלכם, יודעת מה אני רוצה, 

עט בעעעע

מה פתאום?

זה שאני בוכה בהיסטריה מכל דבר קטן לא אומר כלום.

אני הולכת לקבל מחזור.

עוד מעט יגיע המחזור ואז אני אוכיח לכוווולכם (ולי) שאני בוכה בגלל מחזור.

ולא בגלל שאני שוב בדיכאון.

שלכם, מה זה לא צריכה כדורים,

עט האפי האפי

לאט לאט מפסיקים. עוד מעט אני אגיע למצב שאני לא לוקחת כדורים בכלל. נדיר. נדיר מאוד, אפילו.

הכדור הורוד פוקסיה כבר עף מזמן, הכתום והחום בדלדול משמעותי, הירוק כבר נדיר, והורוד בייבי... טוב, לורוד בייבי יש עוד זמן. כי חלילה אסור לי להרגיש בריאה.

אמא שלי צוחקת שאני משתעלת וצמאה כי דים הדביק אותי בסכרת (ולא, אין קשר).

אמא, חזרתי לעשן, מפגרת.

אני ומר טייס מדברים פה ושם. רק שיסיים את ה21 ונזדיין.

לעדכן מהאייפון זה קקי.

שלכם,

עט שדורש קצת צומי