כואב לי הכוס. ולא במובן הטוב-סקסי של הביטוי.
הרופא הגדיר את זה ככווייה ענקית בכל איזור איבר המין. כל כך כואב לי.
"הניתוחים מתקיימים היום כסדרם" כתב אבא בסמס.
אמא העירה אותי עם חיוך, אמרה לי להתלבש ולהתארגן ושהיום נוסעים לקפלן. בדרך היא שאלה אותי מה אני ארצה לאכול אחרי הטיפול. מקדונלדס. פשוט מקדונלדס.
אנחנו מגיעות לשם, מסתבר ששכחנו תופס 17. פאקינג פאקינג שיט. אני מתחילה לבכות והזאת בקבלה הולכת ומסדרת איזה משהו.
לחץ דם מושלם, צמיד אדום (בגלל האיבופרופן) והופ, אנחנו מוצאים את עצמנו שוכבים במיטה בחדר ההתאוששות, לבושה סדינים ומחכה לניתוח.
קצת נרדמת, כל הבנות יוצאות לפנינו.
דייט עם הרופא המרדים שנוזף בי על זה שלא עשיתי בדיקת דם, הרי ידוע שכל סוגי ההרדמה הכללית עוברות דרך הכליות. איך פספסת?
ואז נכנסת לחדר ניתוח ברגל. מיטה קטנה, הרגליים למעלה, איזו מדבקה על הירך כדי שאני לא אחטוף מכת חשמל מההסרה, מסיכה על הפנים, ואז אני נרדמת.
מתעוררת, בוכה מכאבים. אמא לידי מחבקת אותי והאחות נותנת לי איזו תמיסת אופטלגין. יאמי יאמי. NOT.
נרדמת שוב.
מתעוררת לשמוע את הרופא אומר שבעוד שבועיים לבוא לביקורת, כוויה ענקית, ושזה היה באיזור די נרחב.
שוב כואב לי ושוב מקבלת אופטלגין. יאמי יאמי. NOT.
נרדמת.
כשאני מתעוררת כולם כבר הלכו. הרופאים, כל הבנות האחרות בחדר, אולי אחות אחת נשארה מסתובבת. אמא מספרת שזו שהיתה לידי עשתה הפלה, ולזו שבאה אחריה וחשבו שיש לה קונדילומות, אבל כנראה שלא כי זה נכנס לה לדרכי השתן. הממ, המצב שלי לא כזה נורא.
אני רוצה לאכול, ואמא קונה קוראסון גבינה ואייס קפה אגוזי. יאמי יאמי. YES!
ועכשיו פשוט מחכים.
ר' שולח לי תמונה של הזין שלו כדי שאני אאמין שהוא חרמן מת, ודניאל החמוד מתקשר כל היום.
נאור גם חרמן מת ויש לו בית ריק, אבל אני עם כוס בוער. לא נשמע להיט.
גם לר' יש בית ריק. אני עדיין עם כוס בוער.
אני מדמיינת את ר' בחוטיני ואני מחייכת לראשונה בכל היום.
Regrets and mistakes, they're memories made
ואהבה לא לא מצאתם לי, הא יא קקות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
