Let’s talk

את האהבה שלי לכאב אני מסיתה ומשנה.

אני מנסה להיזכר מתי חנקו אותי פעם אחרונה כשגמרתי, וזה מרגיש לי כל כך רחוק. אני מנסה לחשוב מתי ירד לי דם, משריטה או נשיכה אלימה מדי. מתי ישבתי על הרצפה, מתחת לשולחן, ומצצתי זין. מתי משכו לי את השיער עד שהרגשתי רק את הכאב והכל מסביב נעלם. מתי נקשרתי למיטה, זויינתי ונשארתי ככה, עם השפיך עלי. 

מתי הייתי בובה פעם אחרונה.

חלק מחוויית ה-לקרוא את הבלוג הישן הוא להזכר בכל הדברים הקטנים. הייתי עושה לעצמי היקי. מלא. הייתי מכורה, ממש. לא היה יום בלי שאיזה אחד או שתיים יתנוססו לי על הידיים.

בשלב מסוים גיליתי את סכין הגילוח. את זה אני זוכרת. לא כתבתי על זה אף פעם.

אני מתגעגעת לסאב-ספייס. ללכת לאיבוד. להעלם. ליפול ולהתמסר.

לכאוב עד דמעות ולגמור תוך כדי צחוק משוגע. לקבל כל כך הרבה זין שאת חושבת שכבר תקיאי, ולאהוב את זה.

השם כבר לא משנה. את לא יודעת מי את. את לא יודעת מי מאחורייך, את לא יודעת אם הוא מצליף או מזיין. אם הוא לבד, או שכל החבר׳ה איתו. אפילו להחזיק את עצמך על ארבע את בקושי מסוגלת.

אף אחד לא דורש ממך כלום, רק שתרחפי ושתחשפי את הכאב שלך. ואת חושפת. את צועקת, גונחת, או מצטטת דוסטוייבסקי. את בעולם אחר. יקום אחר. את שקועה בכאב ובעונג, ושם את רוצה להישאר. זה משהו קסום כזה. הזמן עובר, אבל לא אצלך. בסאב-ספייס אין זמן. 

ואז הוא גומר עלייך. ואחרי דקה את פתאום חוזרת ומבינה שאת בדירת חדר שלו בפתח תקווה. והוא זורק עלייך מגבת ישנה, ומצביע במלמול איפה הוא זרק את הבגדים שלך. ואתם שותקים כל הדרך הביתה. 

״ביי״

מקלחת. 

לישון עם דמעות.

שלכם, שחשבה שהפוסט הזה ילך לכיוון אחר לגמרי,

עט לבן

EVRYTHING YOU ARE

EVRYTHING YOU WERE

BEST

YOU GOT TO BE THE BEST

עאלק.

שלכם, ממוצעת,

עט חצי כותב

אני רוצה כפיות. לא מהסוג שאוכלים איתו מילקי, כפיות כרבולים. 

ואני רוצה לקום בבוקר, עם האיפור המרוח שלא ירד מהלילה לפני, והשיער הנפוח, ולשמוע, ולא מאמא שלי, שאני יפה.

ואני רוצה מספר טלפון להתקשר אליו כשיש לי חלון.

וכמה שהייתי צוחקת על זה עם חברות, שדים היה מזיין אותי ולוחש לי באוזן שהוא אוהב אותי, וכמה שהייתי צוחקת, אני רוצה קצת עכשיו.

אני רוצה סמסים עם בדיחות מפגרות, ובדיחות אישיות.

אני רוצה להתגעגע לשפתיים.

אני רוצה לרצות לקנות ביריות.

ואני רוצה ריבים מטופשים.

אני כל כך כל כך רוצה, אבל אני לבד במערכה.

שלכם, רוצה נשיקה על,

עט השפתיים

מנטרה.

ואז. הוא. פוסט. ואני שם. ילדה קטנה. דמעות.

אני רוצה לצעוק עליו בתגובות. שההנאה הזאת רוצחת את הילדה.

ושאם הוא נהנה מהרצח. אם הוא נהנה מהרצח, אז... איך הוא לא על ספת פסיכולוג?

בת 15. מכוסה בשפיך של גבר בן 30.

רוצה להיות נאהבת.

אבל אסור לי לנסות לחנך את העולם.

שלכם, עם פצעים שעדיין מדממים,

עט דולף

לדים. ולמה שהיה לנו. למי שהייתי כשהייתי איתו.

לחיים שהיו לי כשהייתי איתו.

למה שאנחנו היינו.

היינו זוג מושלם.

לדחוק לדחוק לדחוק. כואב לי.

שלכם, מאוד לא שנונה לאחרונה,

עט לבן

אני יודעת שאנשים שמעולם לא סבלו מדיכאון, לא יבינו את זה.

אני יודעת שזה נשמע כאילו אנחנו עושים לעצמנו קוצי-מוצי-תרחמו-עלינו-עצובי-אנחנו-מסכנים. וזה בסדר. אני לא מצפה שיבינו. כי עד שאתה לא מתעורר לבוקר חסר מטרה, ועד שהכל לא אפור, בלי נקודת אור אחת, זה לא באמת ברור. אי אפשר לדעת באמת ממה בן אדם סובל.

לכן אני גם לא מצפה שיבינו את הפחד בלהפסיק ליטול את הכדורים. אבל אני בהיסטריה. כל קושי בהרדמות, כל אכזבה, כל דכדוך, כל דמעה - אני מעל תהום.

כשאתה בפנים אתה בפנים, ואתה לא מבין את עוצמת הנפילה שעד שאתה לא עם הכדורים הירוקים והחמודים שלך.

כשאתה בדיכאון אין לך מושג מזה. אתה עצוב לא כי חסר לך הורמונים, אתה עצוב כי החיים אפורים, והאם כדאי לך לקפוץ מגג או לקחת הרבה כדורים מסוג מסוים.

אני כל כך מפחדת להיות שם שוב. זו התקופה הכי נוראית בחיים שלי.

בחיי שכבר אין לי מושג מה אני כותבת.

שלכם, עייפה,

עט פחדן

יש לי המון קוראים קבועים. אפילו יותר מדי ביחס לתכנים הנלוזים שלי. אני מקווה שכולם מעל גיל 18. לא שיש לי כוח לבדוק, כן?

אבל תכינו תעודות.