|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פגישת מחזור
היה לי חלום, שכל מי שאי פעם שכבתי איתו נמצאים באותו החדר. הם שיחקו משחקים, דיברו, השוו ביצועים שלי והשוו את עצמם אחד לשני כדי להבין את הטעם שלי. בשלב מסוים הם ניסו לשרטט מתי שכבתי עם מי בהתאם לטריקים שלי כשאני יורדת.
את האמת, שזה היה הרבה יותר מצחיק מהצפוי.
נראה לי שאני אארגן להם מפגש כזה.
מעניין לכמה מהם תיפול הלסת. חהחה.
אני לא יכולה שלא להזכר בעבדאללה בימים האחרונים. הוא היה כזה מקסים ומושלם בשבילי, שזה היה כל כך ברור שאני אדפוק את זה.
אני חושבת שיש לי נטייה לדפוק את כל מה שמושלם בשבילי (תרתי משמע?).
עוד סקס עם ר'. הוא ממש מתחיל להמאס עלי.
כאילו, ממש.
אני חושבת שמגיע לי שהוא יעריך אותי, ולא רק בתור המוצצת הטובה ביותר בגוש דן. אני כאילו באמת אחלה בנאדם.
אשת שיחה ממש מגניבה.
בלי הזין הענק הזה שלו כבר ממזמן הייתי מתחילה לסנן אותו.
שלכם, כבר מחפשת קייטרינג לפגישת מחזור,
עט לבן
עריכה:
רגשות? אני לא בנויה למערכת יחסים.
פויה, עט לבן, פויה. עם מכה על היד הנועזת שמושטת קדימה לקחת עוגיה.
לא עכשיו, לא אף אחד.
ובטח שלא מישהו מושלם.
יש אנשים שלא מגיע להם להפגע, ובטח לא ממני. כי הפגיעות שלי הכי קשות.
בהתחלה אני יוצרת תחושה שהם כל העולם שלי.
ואז אני זורקת להם חרא בפרצוף ואומרת שלא.
להתאפס על עצמך.
שאיפה נשיפה.
0.
| |
גאווה עצמית
אני עדיין לבד וטוב לי עם זה.
ר' בדיוק היה אצלי. עשינו סקס וניסינו לדבר. אני עדיין מנסה להבין מי אני לידו, אבל כל פעם איכפת לי פחות ופחות.
הבעיה היא שאני לא אתן לקשר הזה להפוך להיי-זיון-ביי, כי גיליתי ממזמן שקשרים כאלה עושים לי רק רע על הלב.
והוא זיון כלכך כלכך טוב, אז אני מתאמצת לשמור פה על ידידות כלשהי...
אז ברגע שאני ארגיש שיש פה יותר מדי היי-זיון-ביי, זה ייגמר. אבל עד אז טוב לי ואני נהנית, ואני בטוחה שגם הוא.
אצל בנים, היזיזה הראשונה זה הכי מרגש.
אני עדיין לבד וטוב לי עם זה.
לא מתחילים איתי כל פעם שאני יוצאת, ואני פנאן עם זה.
אז עומרי ומנשה מתחילים איתי פה ושם בקטנות, אבל הם בגיל שלי, אז למה נראה להם?
אני ממש ממש רוצה חבר. מערכת יחסים כזאתי רצינית ואמיתית. עם מישהו שגר קרוב וחיי חברה.
מישהו שאני יכולה להתקשר אליו ולהיות הכי עט לבן שבעולם, והוא יעריך אותי הכי בעולם.
כן, אני צריכה מעריץ כזה...
אבל אני עדיין לבד, וטוב לי עם זה..
שלכם, עדיין לבד,
עט שטוב לו עם זה
איזה כיף להתחיל את הבוקר בזיון. איזה באסה לסיים באשפוז.
נו טוב, לפחות קניתי מייקאפ, פודרה וכמה סבונים לחצ'קונים המזוויעים שלי.
אני חושבת שיש לי נפילת-מצב-רוח-של-שעות-הערב האופיינית לטיפול בסטרואידים, כי אני לא מפסיקה לחשוב על ר'.
פשוט לנתק, למחוק ולהעיף אותו מהחיים שלי, נכון?
הלוואי וזה היה פשוט כמו שזה נשמע.
הלוואי והייתה מילה יותר בוגרת לדלוקה. אבל זה מה שאני, ובא לי להתאבד.
בא לי להיות חשובה לו.
| |
לנקות
כמה זמן עבר מאז שהרגשתי כל כך מלוכלכת. כמה זמן השיער שלי לא היה כל כך סתור, והאיפור כל כך מרוח? כמה זמן לא כינו אותי במילים כל כך מזוהמות? מתי בפעם האחרונה זלגו דמעות של חנק מעיני? ומתי התחננתי כל כך למצוץ?
כל פעם אני חושבת שהלב שלי מספיק שלם לסקס מזדמן.
שאולי הפעם אני אצליח להרגיש טוב עם סקס בבית מלון זול, עם כמה קללות וסטירות.
וזה לא שאני לא נדלקת.
הסקס טוב ומעולה.
אבל המבט הזה אחרי.
כאילו כלבה לא היה הכינוי שלי רק כשעומד לו.
כאילו שהוא באמת ובתמים רואה בי זונה שכל הזמן חרמנית לזין.
ואז אני מרגישה איזו מחויבות מזויינת להציג את הצד הסופר-מגניב-חכם-אינטלגנטי-וזורם שלי.
וכמו שברור לכולם, שאם זה מאולץ זה לא זה.
והצד הסופר-מגניב-חכם-אינטלגנטי-וזורם ממש מאולץ אחרי סקס אגרסיבי.
ואולי יהיו לנו עוד כמה רגעים מתוקים כאלה, שכמעט נפתחת אליי.
ואתה אפילו לא ממש ממש הסגנון שלי.
שלכם, הולכת להתנקות
עט אפרפר
| |
צלה של הרוח
"אתה מבין כל כך מעט בנשים, דניאל. אני מוכן להתערב על בונוס חג המולד שלי שהפרגית הזאת נמצאת ברגע זה בבית, בוהה בשיממון מבעד לחלון כמו הגברת עם הקמליות ומחכה שתבוא להציל אותה מהאבא האידיוט שלה ותסחף אותה למערבולת חסרת מעצורים של תאווה וחטא."
"אתה בטוח?"
"זה מדעי לגמרי"
המון מחמאות שמעתי על הספר הזה. הוא סוחף, מהעמוד הראשון עד סופו, הוא מרתק.
ואני תמיד נזכרת בפרק ההוא, של איך פגשתי את אמא, כשטד שוכב עם ההיא שלא עשתה סקס 5 שנים, ומפחד שהציפיות שלה יהיו גבוהות מדי, והוא לא יעמוד בהן. אז אולי זה משהו כזה. כי אני כבר בעמ' 183, ואני עדיין מחכה שהעלילה המרתקת ההיא תתחיל. אני נסחפת, קצת. אני מתחילה לראות הסוף של הספר הזה ואני מפחדת, כי אני לא רוצה שהוא ייגמר. אני רוצה את לדעת את סופו של חוליאן קראך, אני רוצה לדעת עם השטן מצא אותו, אם דניאל מוצא את כל הספרים באותו בית קברות מסתורי, והכי אני רוצה כל כך לחבר את כל הפאזל הממרמר הזה.
אז כן, אני ממליצה בינתיים על צילה של הרוח מאת קרלוס רואיס סאפון, כי יש בו מרתק. אבל אני לא אגזים כמו המחמאות מאחורה, רק כדי להוריד לכם ציפיות.
נדבר על זה בעוד שבוע, אחרי שאסיים.
ואני והחלומות המוזרים שלי.
ישבנו עם חברים, וידיד/מכר שלי נעלב שלא אמרתי לו שלום, אז הוא התקרב וחיבק אותי קרוב. ישבנו ביחד, אחד מול השני בספסל, וידיו נשלחו לאזורים אינטימיים. ניסיתי להרחיק אותו מעלי, אבל לא הצלחתי. ויש סביבנו הרבה אנשים ואני צורחת, אבל אף אחד לא שומע אותי. אני מנסה להכאיב לו, ולא מצליחה.
החוסר אונים הזה שחוזר על עצמו בחלומות המעצבנים האלה.
ובחלום אחר, יותר נחמד, אני, העט הלבן, מפרסמת ספר. לא תחת שמי האמיתי, אלא תחת השם "עט לבן". והספר הופך לרב מכר מטורף, ואני רק זוכרת שכתבתי בו סיפור קצר אחד. וכל פעם שאני מנסה לדפדף בו אני רואה רק את העמודים הראשונים, אבל לא את ההמשך. וההורים שלי מתעקשים לקנות את הספר, ולא מבינים שאני כתבתי אותו.
אני והחלומות המוזרים שלי.
היה רשום לי היום בהורוסקופ שאם אני רוצה להתקדם בחיי החברה שלי אני צריכה לעשות מעשה ולא לחכות שהאחרים יעשו. אם הייתי מאמינה בזה, בדוק הייתי מתקשרת לאייל ואומרת לו שלא מעניין אותי כלום, ושאני רוצה להיות איתו. ועל הזין שלי אם הוא צריך להקריב או לא.
או שהייתי מתקשרת אליו ואומרת לו שזה נגמר, כי אנחנו די מתוסבכים, ואף פעם אין לנו על מה לדבר.
אבל ככה זה התחלות של קשר, לא?
כרטיסי הטיסה כבר כאן. רק עוד קצת ומסיימים ללמוד. אני ממש טובה בשיעורי המשחק האחרונים. אייל ואני התחלנו לפתח משהו שניתן לקרוא לו נושאי שיחה. הלימודים לקראת המבחן במתמטיקה הולכים מעולה. ציוני הבגרות שלי בשנה שעברה לא היו כל כך גרועים כמו שזכרתי. הסטרואידים משפיעים לטובה. יש לי אנרגיות.
אני צריכה עוד פרוזאק.
שלכם, חולמת,
עט לבן
| |
יותר מדי חלומות
חלומות על אובדן כוחות.מטפסת במעלה עלייה, ומישהו מחזיק לי את היד. ואני נופלת. הרגליים לא מחזיקות אותי. אני מסתכלת למעלה, רואה את הסוף. רק רוצה להתקדם. אני נופלת. מרגישה נבגדת על ידי הרגליים. ההוא עם היד הארוכה מרים, ואני נכנעת. זוחלת למעלה, כי על הרגליים אי אפשר. אני בוכה, מפחדת, זוחלת. והוא הולך גבה קומה לידי. אנחנו מגיעים למעלה, והוא אוסף אותי אליו. מעמיד אותי על הרגליים ומחייך. כאילו בכל יום הרגליים של כולם מפסיקות לתפקד. כאילו בכל יום אנשים זוחלים על הרצפה כי הם לא מסוגלים ללכת. הוא מחבק אותי חיבוק רחב ואוהב שכזה. לפעמים הוא גם מנשק, בחלום. אבל לא תמיד.
שלכם, חולמת עט לבן
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
