את האהבה שלי לכאב אני מסיתה ומשנה.
אני מנסה להיזכר מתי חנקו אותי פעם אחרונה כשגמרתי, וזה מרגיש לי כל כך רחוק. אני מנסה לחשוב מתי ירד לי דם, משריטה או נשיכה אלימה מדי. מתי ישבתי על הרצפה, מתחת לשולחן, ומצצתי זין. מתי משכו לי את השיער עד שהרגשתי רק את הכאב והכל מסביב נעלם. מתי נקשרתי למיטה, זויינתי ונשארתי ככה, עם השפיך עלי.
מתי הייתי בובה פעם אחרונה.
חלק מחוויית ה-לקרוא את הבלוג הישן הוא להזכר בכל הדברים הקטנים. הייתי עושה לעצמי היקי. מלא. הייתי מכורה, ממש. לא היה יום בלי שאיזה אחד או שתיים יתנוססו לי על הידיים.
בשלב מסוים גיליתי את סכין הגילוח. את זה אני זוכרת. לא כתבתי על זה אף פעם.
אני מתגעגעת לסאב-ספייס. ללכת לאיבוד. להעלם. ליפול ולהתמסר.
לכאוב עד דמעות ולגמור תוך כדי צחוק משוגע. לקבל כל כך הרבה זין שאת חושבת שכבר תקיאי, ולאהוב את זה.
השם כבר לא משנה. את לא יודעת מי את. את לא יודעת מי מאחורייך, את לא יודעת אם הוא מצליף או מזיין. אם הוא לבד, או שכל החבר׳ה איתו. אפילו להחזיק את עצמך על ארבע את בקושי מסוגלת.
אף אחד לא דורש ממך כלום, רק שתרחפי ושתחשפי את הכאב שלך. ואת חושפת. את צועקת, גונחת, או מצטטת דוסטוייבסקי. את בעולם אחר. יקום אחר. את שקועה בכאב ובעונג, ושם את רוצה להישאר. זה משהו קסום כזה. הזמן עובר, אבל לא אצלך. בסאב-ספייס אין זמן.
ואז הוא גומר עלייך. ואחרי דקה את פתאום חוזרת ומבינה שאת בדירת חדר שלו בפתח תקווה. והוא זורק עלייך מגבת ישנה, ומצביע במלמול איפה הוא זרק את הבגדים שלך. ואתם שותקים כל הדרך הביתה.
״ביי״
מקלחת.
לישון עם דמעות.
שלכם, שחשבה שהפוסט הזה ילך לכיוון אחר לגמרי,
עט לבן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
