Let’s talk

ככה אני מרגישה לפעמים. כמו הנגזרת של האינטגרל.

בדיוק מה שהיה קודם. נשאר ב ד י ו ק אותו דבר.

אז גזרו קצת, והדביקו. כאילו כלום.

אני מי שאני לפני 5 שנים. אחד לאחד. בלי הצ׳טים.

אני לא צריכה לקרוא את הבלוג הישן שלי אף פעם. מה שמנחם בזה, בד״כ, זה להסתכל על זה ולהגיד ״פפט, איזו ילדה מטומטמת הייתי״. אבל לא אצלי. הייתי בת 14 דיכאונית אינטליגנטית להחריד. כמה סקס עשיתי אז. זה מה זה עצוב.

מה שאני אוהבת בקשר עם נ׳, זה שהוא תומך בלדבר. ואז אני אומרת מה מפריע לי, ואז זה משתנה. למה לא כל הגברים ככה?

שלכם, מקווה שאתם מחויכים, כי בתכלס זה הדבר היחיד שאנחנו שולטים בו,

עט מחויך (בכוח)