Let’s talk

אני יודעת שאנשים שמעולם לא סבלו מדיכאון, לא יבינו את זה.

אני יודעת שזה נשמע כאילו אנחנו עושים לעצמנו קוצי-מוצי-תרחמו-עלינו-עצובי-אנחנו-מסכנים. וזה בסדר. אני לא מצפה שיבינו. כי עד שאתה לא מתעורר לבוקר חסר מטרה, ועד שהכל לא אפור, בלי נקודת אור אחת, זה לא באמת ברור. אי אפשר לדעת באמת ממה בן אדם סובל.

לכן אני גם לא מצפה שיבינו את הפחד בלהפסיק ליטול את הכדורים. אבל אני בהיסטריה. כל קושי בהרדמות, כל אכזבה, כל דכדוך, כל דמעה - אני מעל תהום.

כשאתה בפנים אתה בפנים, ואתה לא מבין את עוצמת הנפילה שעד שאתה לא עם הכדורים הירוקים והחמודים שלך.

כשאתה בדיכאון אין לך מושג מזה. אתה עצוב לא כי חסר לך הורמונים, אתה עצוב כי החיים אפורים, והאם כדאי לך לקפוץ מגג או לקחת הרבה כדורים מסוג מסוים.

אני כל כך מפחדת להיות שם שוב. זו התקופה הכי נוראית בחיים שלי.

בחיי שכבר אין לי מושג מה אני כותבת.

שלכם, עייפה,

עט פחדן