פתאום, כל הרגעים הסופר אמיתיים עם דים, נראים כמו קיטש אחד גדול. זה לא שהפסקתי לחשוב עליו, אני עוד חושבת עליו. כל היום. כמה פעמים ביום. זה כבר יותר טוב מהימים הראשונים, שהייתי חושבת עליו בשניה שהתעוררתי. עכשיו זה רק איזה עשרה או חמישה עשר פעמים ביום. זה סביר, וזה חולני שאני סופרת.
אז אלוהים, למה מפריע לי כל כך שהוא מחק אותי בפייסבוק? כל מה שאני רוצה לעשות זה לחבק אותו ולדחוף לו לידיים אישה שתאהב אותו כמו שהוא אהב אותי, וכמו שאני אהבתי אותו בהתחלה, כי מגיע לו. אלוהים, כמה שמגיע לו.
אוח, דימקיפו. אתה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. השבעה חודשים שלנו היו מדהימים. ורק לכתוב את השורות האלה מעלות בי דמעות.
ובפינת הקוראים של עט לבן גאים בה:
אתמול יצאתי למועדון, היה חביב ומקסים, גם התנשקתי עם מישהו חמוד. היום עשינו דאבל דייט (החברה הכי טובה שלי, יתא, והחבר הכי טוב שלו) עם סרט ונרגילה בבית ריק.
הוא רצה לשכב, ו... לא קרה :)
אני כזאת חזקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
