Let’s talk

(מאחר והוא עתיד להופיע כאן הרבה, עשיתי ראשי תיבות ל"בנזונה הקטן". בנזה"ק)

אז הוא התקשר.

לא, לא סמס, אלא שיחה ממש. של חצי שעה. חצי שעה של צחוקים, של איך עבר השבוע והיה לי פשוט כיף.

והוא אולי חוזר יום שלישי, ואז נוכל להפגש. ולהתנשק שוב. היה לי כל כך כיף להתנשק איתו. הרגשתי כל כך בטוחה בזרועות שלו.

אתן מכירות את זה? שאת לא רוצה שחיבוק ייגמר לעולם? ככה זה כל חיבוק איתו. כל נשיקה. כל בדיחה.

ואני עם היבלות בתחתונים. שזה טוב מצד אחד.

ומצד שני.

מה? הוא יעזוב אם אני לא אתן לו?

לא.

הוא פשוט חמוד.

ואפילו שיש לי דאון, ושהידיד הכי טוב שותה בירה עם האקס, והם בטח משווים ביצועים שלי.

כשהייתי עם האקס לא סבלתי את הידיד. ועכשיו כשחזרנו לדבר, אני לא סובלת את האקס.

אני חושבת שהם נהנים לבלות עם אנשים שאני לא סובלת.

נו טוב.

בכל מקרה ר' ביקש להפגש.

ואמרתי לא.

שיואו, אני כל כך גאה בעצמי.