אני אפילו לא יודעת לתאר את ההרגשה.
את ההרגשה הנוראית הזאת של להגעל מעצמך.
אני בוכה עכשיו כמו ילדה קטנה.
כמה שקוויתי שהכל ייעלם מחר.
אז מה אם יכאב? אז מה אם יהיה מביך?
זה יותר נורא לגעת בעצמך ולחטוף בחילה.
אני כל כך מגעילה עכשיו.
וכל כך בא לי למות.
שביטת רופאים מזדיינת.
ואמא שלי צוהלת כמו דפוקה על איזה תוצאה אחת טובה.
ואומרת לי כל הכבוד שהכליות שלי עשו את העבודה כמו שצריך אחת לכמה זמן.
ובכלל לא איכפת לה שאני צריכה להסתובב עם יבלות בתחתונים עוד שבועיים.
היא בכלל חושבת שזה בסדר.
בפעם הראשונה שהיה לי את זה, ועוד היינו אופטימיים והאמנו בתמיסה, אמא שלי אמרה שככה זה ש"משחקים משחק של גדולים".
אני שונאת את מי שהייתי
אני שונאת את מי שגדלתי להיות
ואני מבינה למה שונאים אותי.
לא באמת רציתי לשחק משחקים של גדולים.
מה שכן, אני ממש רוצה להפסיק לבכות.
אה, ואם כל זה לא מספיק, הבנזונה הקטן לא מתקשר ולא מסמס.
ואני כאילו ממש מתגעגעת וכאלה.
אני אפילו עשיתי צעד ראשון.
אני!
אני בחיים לא עושה צעד ראשון!
והבנזונה הקטן אפילו לא טרח לענות על הסמס.
אני שונאת גברים, אני שונאת ציפיות ואני שונאת מחלות מין.
ומחשבים.
אגב, "מאמי אני לא מרגיש טוב בכלל , אני ידבר איתך מחר אני הולך לישון" לא נחשב.