נמאס לי להבין את עצמי ולהגיע לכל מיני תובנות עמוקות בנוגע לחיים שלי. אני מרגישה שאני יכולה לעשות תרשים זרימה של כל הבעיות הנפשיות שלי, ולהסביר עם זה כל החלטה קטנה בחיים שלי. וכשאני אומרת כל החלטה קטנה, אני מתכוונת לכל החלטה קטנה. יש לכם מושג כמה זה מתיש?
הדבר היחיד שבא לי עכשיו זה שבחור יתחיל איתי, יגיד לי שאני יפה, ואני אשב לספר לו את כל תרשים הזרימה שלי והוא ייפול מהרגליים מהחוכמה ומהאינטלגנציה הנפשית הגבוהה שלי.
אני מרגישה כל כך אבודה שבא לי למות.
אני מרגישה כל כך מטומטמת שבא לי לבכות.
אני מרגישה. שזה כבר טוב.
אני יודעת מה אני רוצה. אני רוצה להרגיש שלמה עם עצמי. לא חצי, לא כמעט, לא רק מבחינה חיצונית. אני רוצה להיות מספיק בשבילי.
אני רוצה להיות במצב שאני לא צריכה אף אחד אחר.
אבל מי לא?
כולנו כאלה.
אז אני רוצה להפסיק להאשים את עצמי על זה שאני רוצה להיות במצב שאני לא צריכה אף אחד אחר.
אני פשוט כל כך מבולבלת עכשיו.
אני חושבת שאני אלך לראות טלוויזיה בווליום גבוה.
איזה סרט אמירקאי וטפשי, עם בחורות יפות ואהבה פורחת.
אולי אני גם אפתור סודוקו.
זה כל האנרגיה שיש לי עכשיו.
אחר כך אני גם אחתוך ורידים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
