זה מה שאני צריכה עכשיו.
המון המון תמיכה נפשית, והמון אנשים שיגידו שיהיה בסדר, ויבססו את הטענה על עובדות וסטטיסטיקות. למרות שאפשר גם בלי העובדות והסטטיסטיקות.
אמא התקשרה, ומסתבר שהכליות שלי מתפקדות בערך כמו חיי המין שלי. וחיי המין שלי זו סאגה לא מתפקדת בפני עצמה.
סטרואידים בווריד זה השלב הבא.
ואחריו מה? דיאלזות? השתלה? מה השתלה תעזור לי אם הכליות המטומטמות שלי ימשיכו להפריש את החלבונים הדיסלקטים האלה?
את הכליות החדשות המערכת החיסונית שלי תאהב ותחבק ולא תתקוף עם נוגדנים מיותרים?
לא. די. מוקדם מדי. הפרוטוקול של פוצקי יציל את כולנו. 10 מתוך 18 זו סטטיסטיקה טובה.
אני מרגישה כאילו הכל חומק לי בין האצבעות. אני מנסה להאחז במי שהייתי עד לפני שבועיים-שלושה. לפני הסטרואידים, לפני הנפילה הלא מובנת הזאת.
אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה
איבדתי את הקסם שהיה לי כשאחזתי בעט.
איבדתי את החיוך שהיה לי כשהרוח הייתה מעיפה אותי עם הכיסא הארור.
איבדתי את החן שמושך אליי בני אדם לא וירטואליים.
איבדתי את עור הפנים.
איבדתי את תחושת הביטחון העצמי המזויף שלי.
איבדתי את המחזרים שנתנו לי את הבטחון המזויף הזה.
איבדתי את כל רגעי הקסם שעוד לא היו לי עם אייל.
אה, וגם איבדתי קילו. ווהו.
שלכם, עוד יותר חולה
עט כליה
עריכה: הוחלט!
אני אדבר איתה, ונחליט ביחד, שאני אתקשר אליו מחר ואגמור עניינים.
וכשטורף הנבלות יתנפל אגיד שלא נפרדנו, ושאני והשני מאושרים יותר מתמיד ושתיכף נתחתן ונחיה חיי זוגיות פסטורליים בקיבוץ. במילים אחרות, אני אשקר. ואני שונאת לשקר. אבל אני לא במצב נפשי-רפואי-נשי לעוד אחד. ואני סתם לא במצב רוח לעקשנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
