הוא מתקשר ואומר את השלום המתוק-חכם שלו.אני מחזירה לו את החיקוי המעוות שלי. הוא אף פעם לא אומר שזה לא בסדר. שהחיקוי שלי פחות חמוד משלו.
אז אנחנו שותקים. כאילו, אני. לו תמיד יש כל כך הרבה דברים חכמים לומר, אבל הוא בוחר לשתוק, כי אחר כך הוא אומר משהו על רגשות ולהמשיך הלאה.
דמעה.
אנחנו צוחקים קצת.
זורקת משהו על חודשיים.
ואני הופכת להיות הזו שהבטחתי לעצמי שאני לא אהיה. אני זו שנפרדת וחוזרת.
כי אנחנו נפרדים וחוזרים.
והוא לוחש לי דברים על לגור ביחד, ואני נמסה.
נפרדים וחוזרים.
אבל אף פעם לא מספיק חוזרים מספיק רשמית בשביל relationship בפייסבוק, שזה מה שבאמת נחשב.
ולמען האמת, בהתחשב בנסיבות, זה אף פעם לא יהיה מספיק רשמי בשביל relationship בפייסבוק.
והcomplicated מגדיר אותנו בתור משהו לא מוגדר מספיק, ואנחנו בינינו לבין עצמנו מוגדרים.
אז הsingle יושב שם ומחייך. משקר את החיוך הרחב שלו.
נפרדים וחוזרים.
ואני רק רוצה ללחוש לו שאני אוהבת אותו.
שלכם, נפרדת וחוזרת,
עט לבן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
