באמאשלכם, אל תקראו את זה. זה סתם ארוך ומבאס תחת. גם ככה זה רק בשבילי, פריקת קיטור ותו-לא. כמעט מיותר אפילו. גם אם תתחילו לקרוא סביר להניח שלא תסיימו וזה ממש ממש לא מנומס, אז תחסכו מכל הצדדים הנוגעים בדבר אי נעימות מיותרת ואל תקראו את הפוסט הדיכאוני-חופר-מיותר הזה. סבבה? סבבה.
כאן הפוסט עצמו מתחיל אז, אמממ... ראו הוזהרתם או משהו דבילי בסגנון.
הדבר היחיד בחיים האלה שבאמת עוזר לי כשאין לי מה לעשן זה מוזיקה. כל הסוגים שאני אוהב, ללא הבדלה או הפרדה, זה פשוט הדבר היחיד שמשכך את שטף המחשבות הארור הזה שפשוט משפריץ לי מהאזניים כל פעם שאני מתפכח מספיק. יש שיאמרו מכור. ובכן, הכרתי מכורים, להלן ההבדל- מכורים שאין להם (סם, אלכוהול, סקס, וואטאבר.. התמכרות זו התמכרות) חושבים בעיקר איך להשיג ואיזה זין שאין כרגע. מנגד, כשלי אין, למרות שאני בהחלט חושב לעצמי איך אני משיג עוד, מה שמעיד על כך שיש פה פן התמכרותי מהותי, אני לא מגיע לנקודה שבה אני חושב "איזה זין שאין". אני חושב דברים בכיוון הפסימי ההרסני ביותר, מקלל את עצמי ומזלזל בעצמי עד עפר, תוהה למה אני בכלל פה ולמה אנשים מוכנים להמשיך לספוג את החרא שטמון בלהכיר אותי באופן אישי. אני ניגש לאותם מקומות שבגללם איבחנו אותי כמופרע, לאותן נקודות ארורות במוח שלי שמשאירות אותי עם התחושה שאני פשוט לא שייך לשום מקום ושזה לא ישתנה לעולם. הרבה פעמים יצא לי להגן על עצמי בעניין ההתמכרות שלי לשאכטה. אבל בסופו של דבר זאת סתם התמכרות כנראה. כי כמו שמי שסובל מדיכאון קליני פשוט מתמכר לתרופות המתאימות, כמו שלפסיכוטיים רושמים התמכרות מתאימה, כך גם לי יש את שלי. תרופה. לא מעבר. כי אף אחד לא יכול להתנהל בעולם הזה מנקודת מבט כל כך לא מציאותית של סבל מוחלט והעובדה היא שכשאני לא מעשן זאת נקודת המבט היחידה שקיימת עבורי. אני לא חושב שמישהי אי פעם תרצה להתקרב למכלול התכונות הזוועתי הזה. בכלל, קשה לי להאמין שאי פעם אמצא שקט אמיתי. אולי אלוהים יודעת למה, אולי לא, בזמן האחרון גם כשהכל נראה שחור לגמרי (וזה לא ממש נדיר) יש לי קול קטן מאחורי האוזן שלוחש לי להלחם. ואני אלחם. אולי זה יעלה לי הרבה ובסוף אני סתם אפסיד, אבל מצד שני, אם זה יקרה אני סתם חוזר לאותה נקודה, לא באמת נגרע ממני משהו. להלחם בשביל שיהיה לי שקט. בראש, בעיקר, אולי גם בגוף, אבל בעיקר בראש. קשה לי עם זה שאני מכור, ביני לבין עצמי. הייתי מעדיף להיות כמו כל החארות מסביבי שפשוט סופגים את הכאב וממשיכים איכשהו, שבשבילם לעשן זה באמת כמו לשתות בירה או סתם, לצאת. משהו נחמד שאפשר לעשות במידה, מעת לעת. להם זה לא מזיק. אבל היי, אם היו מעבירים לגליזציה גם לי זה לא היה מזיק, כי לא היו מוסיפים לזה את כל החרא שמזיק. כי מריחואנה, או קנאביס, או תוצרי הלוואי שלהם שניתנים לעישון, לא באמת גורמים נזק. אבל כשמוהלים אותם בסבון ומדבירי מזיקים שונים ע"מ להגדיל נפח, אז זה מתחיל להזיק. נמאס לי לעשן חרא. אני רוצה לעשן דברים טובים ובריאים. לחזור לימים שהיה לי ירוק ואשכרה התנהלתי כמו בנאדם מהשורה, במקום כמו חולה נפש עם תעודות שלא מסוגל לסתום את הפה אלא אם הוא דופק את הראש במשהו קהה... אני מקווה שהיום יהיה לי מה לעשן כי באמת נמאס לי מהשטף. לא משנה איזו מדיטציה ניסיתי היום, כי היא לא עבדה ולא עצרה את השטף. לא משנה אם ניסיתי תרגילים קוגניטיביים או לא, אם עשיתי שלוש מקלחות בתקווה שהמים ירחצו לי גם את התת מודע וינקו לי את הראש ממחשבות, לא ממש משנה אם ניסיתי לומר לעצמי שהכל בראש שלך, ותחייך כי יהיה טוב. כי כל מה שיש לי לענות לעצמי על זה, שלחייך זה נחמד כשיש על מה ולא כשיהיה, שאם הכל בראש אז למה הידיים מזיעות ורועדות והלב דופק מהר מדי וקשה לי לנשום? קשיי נשימה ורעד בידיים, זה לא בראש, לא בתת מודע. זה פיזי ומפריע כמו כל הצרות הפיזיות המחורבנות. אם כרגע מישהו חוץ מאמא שלי ינסה לדבר איתי אני עלול לפרוץ בשטף לא רציונלי של קללות וצרחות חסרות פשר על כלום, נמאס לי להיות כזה, אני רוצה להיות מסוגל לדבר עם מי שבא לי כמו שבא לי, בשליטה. כמו כשאני מסטול. יש לי ביקורת מסויימת בין המוח לפה, למרות שלעתים נדמה לאנשים שאין בכלל. כשאני מסטול אני יכול להיות סתם טיפש, כי המוח שלי לא עסוק בטרדות מטופשות כגון מהות הקיום החלול הזה. אולי הכל במקרה ואולי יש יד מכוונת ואולי אני סתם מגשש באפלה ואולי יש לי מסלול מוגדר מראש, אבל אני באמת חושב שאני יכול להיות מאושר בסופו של עניין אם אני אעבוד על זה. השאלה אם אני אצליח להמנע מלהתאבד בדרך. כנראה שאצליח כי להתאבד זה חלש ופחדני להכעיס. לא נראה לי שאוכל אי פעם להביא את עצמי לזה. ועדיין. אם אני אתחרפן עד כדי כך שלא אוכל לתקשר, זה בערך אותו הדבר. אם אני אעשה יותר מדי ממשהו ואהפוך לצמח, זה גם אותו דבר. ולא בא לי לסיים ככה. למרות שהסוף הזה כנראה נקבע מראש, כנראה שאלחם בו כי זה לא סוף שמתאים לי. הדבר הראשון שחשבתי בבוקר כשהתעוררתי היה "אתה הולך למות לבד כשכל זה ייגמר". למה לעזאזל אני מתחיל יום עם כזאת מחשבה עקומה וארורה??? מה יוצא לי מזה? גורנישט. נאדה. לפחות יש לי מוזיקה לשאוג איתה. נחמד להיות לבד בבית עם אינטרנט ואוזניות. בקיצור, להתחיל את היום. הלוואי ויכולתי לפקוח רבע עין ולחשוב "היי, מעניין מה יקרה היום?". מחשבה שלווה, ללא היקש חיובי או שלילי, אולי אפילו רמז לציפייה...? במקום לחשוב רק את המחשבות שעיקרן הוא: "חרא-חרא-חרא-חרא-חרא-חרא-חרא-חרא-חרא-חרא-חרא-חרא" יום אחרי יום. זה פשוט לא נותן לי שום דבר. אני חייב לחזור ליצירה. פיסול. ציור. למצוא אמנות בשוליים של המציאות. חייב. השטח הזה מת אצלי לגמרי, רק הזרעים נשארו מתחת לפני השטח וגם הם גוועים לאיטם, זקוקים למים חיים ושמש. ורע לי בעיקר. אבל אומרים שיהיה טוב. מצד שני, אנשים הם טיפשים ואומרים הרבה דברים. נראה מה יהיה. לא אופטימי בכלל. אבל יש לי שיניים וציפורניים, אז ננשוך ונשרוט את הדרך אל הטוב והיפה. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות... מעניין לאן אפשר להגיע עם כוונות רעות? לכל מקום? לשומקום? הגיוני שבשביל להגיע לגן עדן צריך להרוג ולרמוס, אם כשמנסים לעשות טוב מגיעים למטה. אז אני אחרוך ואשרוף את הדרך שלי אל מי-מנוחות. אולי לא יהיה לי טוב, אבל בסוף אני מאמין שיהיה לי שקט. וזה מה שבאמת חשוב. השקט.
פנייה אישית לכל מי שאשכרה קרא\ה את הכל- אני מתנצל. זה בטוח לא היה לך כיף לבזבז את הזמן שלך ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
