אתמול בשעה שתיים-עשרה בלילה , בזמן שכצפוי הבנתי שכבר לא אירדם התקשרתי אל בר. לאחר שבועות בהם סיפרתי לה הכל עליו, תוך המעטה בתיאורי תחושותיי כשהוא לצידי, סוף-סוף נפטרתי מההדחקה. הוצאתי את זה מתת המודע אל שפתי ומשם אל אוזניה של חברתי הטובה. "רק אל תגידי את השם", ביקשתי. כשהיא בכ"ז נקבה בו חשתי בושה בעצמי, כאילו הבגידה תפסה רגליים. לאו דווקא בגידה בפועל ולאו דווקא הבגידה שלי. לא יכולתי לסבול את עצם השיתוף בניצן הזה שצומח לי בלב... הציפייה שקיוויתי שלא לחוש נבטה ודרדרים קטנים החלו ללוות אותה (אני מעדיפה את הדרדרים, שמספקים לי תירוץ סביר לנסות ולהסיג את הגידול הלא-רצוי הזה). השם שלו הדהד בשפופרת והשקה את הניצן עד שעליי הכותרת לחצו בדפנות ליבי. עברנו לדבר על נושאים אחרים.  

היא בקשה ממני המלצות להפעלות ערכיות שתעביר לחניכים שצה"ל הצמיד לה .הסברתי לה מה זה פטרנליזם לאחר שציינתי בפנייה שהאינטלקט שלה טעון שימון. לפני תום השיחה ביקשתי ממנה שרק תגיד לי בקול שלא תמיד לומר את האמת זה מוסרי. 'לא תמיד האמת מוסרית' היא ענתה ואני חשבתי על אפלטון ועל אריסטו ועל זה שאם אני אומר ל'זה –שאין- לנקוב- בשמו' את שעל ליבי ייתכן שזו תהיה האמת אך לא המוסר , ואם יש אמת שאינה מוסרית אז ה'טוב' שקבע אפלטון הלך "פייפן" והרי לכם רלטיביזם תרבותי, מלא מערכות מוסר ואמת שאינן בהכרח חופפות זו את זו. "איבדנו את הדרך" אמרתי לה. "אנחנו כבר לא יודעים מה נכון". "בכל מקרה," השיבה לי "אל תגידי ליוסי." השם שלו חורר את קיבתי.  

למחרת פגשתי את אריק ברכבת. הוא שאל אותי על החבר, אמרתי לו שהמצב לא משהו , כי יש מישהו אחר שהלב שלי פועם מהר בשבילו. מישהו אחר ונשוי. מדהים כמה אריק תמיד מקשר את הכל לאריסטו "את יודעת איך הפילוסופיה מגינה על עצמה, הנאצים איבדו את הדרך הנכונה." "איבדו? לא יודעת. זה דווקא די חיזק את הרעיון של הדינמיות, פוחדים מאמת אחת" "טוב אבל אם האמת היא טהורה כזו, בלי רצח ודם, או שנאה אז היא הרבה פחות מפחידה" הוא נשען על הכיסא ונרדם. הרכבת חרקה את דרכה משך כשעתיים נוספות עד לתל- אביב. ואני חשבתי על ההוא הנשוי. עליו ועל חבר שלי. ועל אריק שישן ובטח חולם על חברה שלו, זו שכמעט נפרד ממנה כל כך הרבה פעמים ובסוף היא נתנה לו סטירה מצלצלת בפרצוף שיישבה את דעתו עד כדי כך שהצליחה לגרום לו לחשוב שהיא היחידה, האחת האמיתית שלו.

שאלתי את עצמי כלפי מי אני הכי לא בסדר, ומדוע אני כל כך לא בסדר-  א.כלפי חבר שלי כי כל החברים יודעים שהלב שלי פועם קצת בשביל מישהו אחר ב. כלפי חבר שלי כי הרשתי ללב שלי לפעום קצת בשביל מישהו אחר . ג. כלפי חבר שלי , כי הנחתי לזרע לנבוט אל המודע . ד. כלפי יוסי- כי אני עושה לו עוול בכך שאני מעזה לחשוב שהוא רוצה. ה. כלפי יוסי – כי הוא רוצה, ואני לא יודעת מה אני רוצה. ו. כלפי אשתו של יוסי- כי בעצם הבלבול שלי גרמתי לו לרצות.

אבל אם אני אספר לו על הרגשות – ככה באופן ישיר, כמו שרק אני יודעת לעשות,ובדרך היחידה שאני יודעת לפעול בה-  אני אחטא לחבר היקר שלי, ליוסי, לאשתו של יוסי ולמוסכמות של החברה בה אני חייה. "גם אהבה" מירפקתי את אריק קלות "אם אהבה ושנאה הן אמיתות, אז הן אמיתות לא טובות. אז אסור שתהיה אמת אחת" אבל אריק אוהב את חברה שלו ולא היה מוכן לוותר עליה גם כשנתנה לו אז את הסטירה "תגידי לו," אמר "תגידי לכולם, גם לאשתו אם תראי אותה. הנאצים אמרו לכולם". כשהרכבת עצרה בארלוזורוב אריק ביקש חיבוק, סביר להניח שלא נתראה עד הסמסטר הבא.

חשבתי לעצמי על מה שאפלטון אמר, שכל האמצעים טובים להשגת האמת המוסרית העליונה.  אפלטון טעה. האהבה כבר מכננת בתוכי, מקננת ומטילה את ביציה ברקמותיי הצעירות; אהבה לחבר שלי ותחילתה של אהבה אל יוסי. אינני צריכה לשאוף להשיגה או להציגה, או אף לפעול לפיה. רק לתת לה להתקיים בשקט. אסור לרצוח אותה ואסור לרצוח אנשים בשמה, או סתם להעציב אותם. בדרכי ליציאה מהתחנה, כשכבר הייתי על הדרגנוע בר התקשרה.  "אני מזכירה לך ," אמרה "שלא תמיד לומר את האמת זה מוסרי". "בהצלחה עם החניכים" החזרתי, "תזכירי גם להם". 

למחרת התקשרתי אל בר, נרגשת. מצאתי פרצה . "אפלטון לא טעה," אמרתי לה. "המטרה מקדשת את האמצעים, ואם האמצעים מובילים להשגתה- אז הם כשרים" . "אוקיי," אמרה "ואם המטרה היא אהבה, ואם סקס הוא לעשות אהבה, אז זה מותר" בר השתהתה "מי אמר שסקס זה 'לעשות אהבה'?" "הלשון העברית. הסקס עושה אהבה רק כשהיא לא התגבשה עדיין," הסברתי. אני רוצה לקוות שיוסי יבין את ההסבר הזה ויודעת שהחבר היקר לא יבין אותו ובטח גם אשתו של יוסי לא תבין.  האמת היא שהם לא צריכים לדעת, כל עוד יוסי ואני נדע– שזה רק עד שהאהבה תתממש.   

אתמול סיפרתי לבר על המגבלה החדשה תוצרת חבר שלי. אסור לי להסתובב עם בנים לבד אחרי 11 בלילה. מובן שסיפרתי על זה כיוון שיצאתי עם ידיד לטייל ב24:00, חבר ילדות שלא פגשתי מזמן.  ידעתי מראש מה תאמר וזו בעצם הסיבה שמלכתחילה בחרתי להתקשר דווקא אליה ובכל זאת איכשהו מצאתי את עצמי מגוננת על החבר. בביטחון מוחלט היא אמרה שאם מישהו היה אומר לה דבר כזה היא הייתה מיד נפרדת ממנו. אני הסברתי לה שאני מבינה אותו בערך מפני שאני לא הייתי רוצה שיסתובב עם ידידות שלו בדיוק באותן שעות . יש הבדל, אמרתי, בין חבר ילדות לידיד חדש שסתם כך יוצאים לטייל איתו. עם ידידה כזו , אני לא רוצה שיטייל גם בשעות היום . בר , שנתנה יד חופשית לחבר שלה גם כשידעה שישן עם חברה ללימודים נכוותה בשבוע שעבר אך היא עדיין מתכחשת לכאב ומסרבת לטפל .מבחינתה, הוא היה בסדר כי סיפר לה מיד  אחרי ששכבו. ההתהוות של הקשר מלובה על ידי מפגשים ליליים ופרטניים עם ידידות או ידידים חדשים , שעדיין מנסים לבחון את מהות הידידות מולם. ובכל זאת, עדיין אני מרגישה שהמגבלה החדשה היא תקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה. אני שואלת את עצמי האם הוא היה מספר לי לו היה יוצא לטייל עם חברת ילדות בפארק בלילה, אם באמת – כמו במקרה שלי- החברות ביניהם היא אפלטונית לחלוטין, לפחות מבחינתו. אני מניחה שהוא לא היה מספר לי, בדיוק כפי שלא סיפרתי לו אני, מפני שזה לא שווה את המחשבות של בן הזוג, את הפרנויה המתבקשת כמעט. על אותו משקל אני לא מספרת לו כשאני מתבוננת באנחל בונני בטלוויזיה ומדמיינת אותנו מתחתנים ולא מספרת לו כשאני וחברות שותות על הבר ומדברות על אחד נאה שעושה לי עיניים. בדיוק כמו שאני יודעת שמדי פעם הוא מסתכל על הישבן של המלצרית שמגישה לנו אוכל ושכשהוא רואה את אנה ארונוב ברוקדים עם כוכבים הלב שלו דופק מעט יותר מהר. מעבר לזה, אי שם בתוך המודעות העמומה שלי ברור לי גם שלעתים כשהוא רואה כמה קר לי בחורף, וכמה שלפעמים אני עצובה ... וכשהוא נוסע שעה וחצי רק כדי לאסוף אותי מהרכבת אני יודעת שהוא חושב כמה היה לו פשוט יותר להיות עם מישהי אחרת . אחת שבאופן כללי די טוב לה, שהיא גרה קרוב ולא רועדת ועושה לו פאדיחות בכל פעם בה הטמפרטורה יורדת מ-25. בר אמרה לי שבגלל זה היא העדיפה את חבר שלה שהיה כל כך מודע לעצמו עד שאמר לה כשחשב שהיא אוכלת קצת יותר מדי, וגם אמר לה שיש מישהי שהוא מחבב , אבל הוא רק מחבב ולכן זה בסדר, שלפעמים הוא מדמיין את אנה ארונוב (מסתבר שהבחורה הזו היא מושא הערצתם של רוב הגברים) כשהם יחד במיטה ושזה בסדר. אני עניתי לה שמקצת הדברים שאמר מוטב שלא היה אומר דווקא לה, אך ברובם עצם העובדה שהעלה אותם מתחום המחשבה התת-מודעת , אל המודעות ומשם אל המילים הפכה את זה לבר- השמה. ה(ספק) עובדה שהוא חיבב את הבחורה הזו ולפעמים גם אולי נמשך אליה הפכה כל – כך מוחשית פתאום; מרגע שהוא סיפר אותה לבר, עד שהפכה מציאות. לדעתי, יש לנו קטע כזה בתור בהמות מפותחות, שגורם  לנו להרגיש שהסרנו מעלינו את האשמה בעזרת המילים. שאם זה נאמר, והתקבל – במקרה הזה אצל בר, אז זה קצת יותר בסדר.  אז כל עוד אני לא מרגישה איום של ממש, אני לא שואלת את חבר שלי אם הבוסית או הקולגה שלו מושכת בעיניו- פשוט כי אני לא רוצה שהוא יחשוב על זה, ואם הוא חושב, אם הוא רק חושב , אני לא באמת רוצה לדעת מזה. אני גם לא מספרת לו על הטיול עם הידיד בכדי שהוא לא יעניק לזה משמעויות שיגרמו לי לחשוב על הנושא פעמיים.  אין לי שום כוונה לבגוד ולכן אני מניחה שגם לו אין . אני מדמיינת את החיים שלי עם אחרים ויודעת שגם הוא מדמיין.

אבל החלטתי שלא לשאול אותו שאלות שאם היה שואל אותי,  הייתי משקרת.

כי בסוף בכל יום אני בוחרת בו והוא בוחר בי. מתוך הרגל, מתוך היכרות, מתוך הערכה , מתוך הפחד להיות לבד, בגלל שבסופו של יום אנחנו די סומכים זה על זו , 

וגם בגלל התחושה הזו שלעתים יש לי בבטן כשהוא בא לאסוף אותי מהרכבת, כשהוא מחבק אותי כשקר ובעיקר כשהוא מעביר לנאשיונל ג'אוגרפיק קצת אחרי הריקוד של אנה ארונוב ואומר לי סתם ככה שהוא אוהב אותי הכי הרבה שאפשר.