אתמול סיפרתי לבר על המגבלה החדשה תוצרת חבר שלי. אסור לי להסתובב עם בנים לבד אחרי 11 בלילה. מובן שסיפרתי על זה כיוון שיצאתי עם ידיד לטייל ב24:00, חבר ילדות שלא פגשתי מזמן.  ידעתי מראש מה תאמר וזו בעצם הסיבה שמלכתחילה בחרתי להתקשר דווקא אליה ובכל זאת איכשהו מצאתי את עצמי מגוננת על החבר. בביטחון מוחלט היא אמרה שאם מישהו היה אומר לה דבר כזה היא הייתה מיד נפרדת ממנו. אני הסברתי לה שאני מבינה אותו בערך מפני שאני לא הייתי רוצה שיסתובב עם ידידות שלו בדיוק באותן שעות . יש הבדל, אמרתי, בין חבר ילדות לידיד חדש שסתם כך יוצאים לטייל איתו. עם ידידה כזו , אני לא רוצה שיטייל גם בשעות היום . בר , שנתנה יד חופשית לחבר שלה גם כשידעה שישן עם חברה ללימודים נכוותה בשבוע שעבר אך היא עדיין מתכחשת לכאב ומסרבת לטפל .מבחינתה, הוא היה בסדר כי סיפר לה מיד  אחרי ששכבו. ההתהוות של הקשר מלובה על ידי מפגשים ליליים ופרטניים עם ידידות או ידידים חדשים , שעדיין מנסים לבחון את מהות הידידות מולם. ובכל זאת, עדיין אני מרגישה שהמגבלה החדשה היא תקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה. אני שואלת את עצמי האם הוא היה מספר לי לו היה יוצא לטייל עם חברת ילדות בפארק בלילה, אם באמת – כמו במקרה שלי- החברות ביניהם היא אפלטונית לחלוטין, לפחות מבחינתו. אני מניחה שהוא לא היה מספר לי, בדיוק כפי שלא סיפרתי לו אני, מפני שזה לא שווה את המחשבות של בן הזוג, את הפרנויה המתבקשת כמעט. על אותו משקל אני לא מספרת לו כשאני מתבוננת באנחל בונני בטלוויזיה ומדמיינת אותנו מתחתנים ולא מספרת לו כשאני וחברות שותות על הבר ומדברות על אחד נאה שעושה לי עיניים. בדיוק כמו שאני יודעת שמדי פעם הוא מסתכל על הישבן של המלצרית שמגישה לנו אוכל ושכשהוא רואה את אנה ארונוב ברוקדים עם כוכבים הלב שלו דופק מעט יותר מהר. מעבר לזה, אי שם בתוך המודעות העמומה שלי ברור לי גם שלעתים כשהוא רואה כמה קר לי בחורף, וכמה שלפעמים אני עצובה ... וכשהוא נוסע שעה וחצי רק כדי לאסוף אותי מהרכבת אני יודעת שהוא חושב כמה היה לו פשוט יותר להיות עם מישהי אחרת . אחת שבאופן כללי די טוב לה, שהיא גרה קרוב ולא רועדת ועושה לו פאדיחות בכל פעם בה הטמפרטורה יורדת מ-25. בר אמרה לי שבגלל זה היא העדיפה את חבר שלה שהיה כל כך מודע לעצמו עד שאמר לה כשחשב שהיא אוכלת קצת יותר מדי, וגם אמר לה שיש מישהי שהוא מחבב , אבל הוא רק מחבב ולכן זה בסדר, שלפעמים הוא מדמיין את אנה ארונוב (מסתבר שהבחורה הזו היא מושא הערצתם של רוב הגברים) כשהם יחד במיטה ושזה בסדר. אני עניתי לה שמקצת הדברים שאמר מוטב שלא היה אומר דווקא לה, אך ברובם עצם העובדה שהעלה אותם מתחום המחשבה התת-מודעת , אל המודעות ומשם אל המילים הפכה את זה לבר- השמה. ה(ספק) עובדה שהוא חיבב את הבחורה הזו ולפעמים גם אולי נמשך אליה הפכה כל – כך מוחשית פתאום; מרגע שהוא סיפר אותה לבר, עד שהפכה מציאות. לדעתי, יש לנו קטע כזה בתור בהמות מפותחות, שגורם  לנו להרגיש שהסרנו מעלינו את האשמה בעזרת המילים. שאם זה נאמר, והתקבל – במקרה הזה אצל בר, אז זה קצת יותר בסדר.  אז כל עוד אני לא מרגישה איום של ממש, אני לא שואלת את חבר שלי אם הבוסית או הקולגה שלו מושכת בעיניו- פשוט כי אני לא רוצה שהוא יחשוב על זה, ואם הוא חושב, אם הוא רק חושב , אני לא באמת רוצה לדעת מזה. אני גם לא מספרת לו על הטיול עם הידיד בכדי שהוא לא יעניק לזה משמעויות שיגרמו לי לחשוב על הנושא פעמיים.  אין לי שום כוונה לבגוד ולכן אני מניחה שגם לו אין . אני מדמיינת את החיים שלי עם אחרים ויודעת שגם הוא מדמיין.

אבל החלטתי שלא לשאול אותו שאלות שאם היה שואל אותי,  הייתי משקרת.

כי בסוף בכל יום אני בוחרת בו והוא בוחר בי. מתוך הרגל, מתוך היכרות, מתוך הערכה , מתוך הפחד להיות לבד, בגלל שבסופו של יום אנחנו די סומכים זה על זו , 

וגם בגלל התחושה הזו שלעתים יש לי בבטן כשהוא בא לאסוף אותי מהרכבת, כשהוא מחבק אותי כשקר ובעיקר כשהוא מעביר לנאשיונל ג'אוגרפיק קצת אחרי הריקוד של אנה ארונוב ואומר לי סתם ככה שהוא אוהב אותי הכי הרבה שאפשר.