שכבתי על המיטה, על הבטן, והחולצה קצת עלתה למעלה ככה שהגב היה חשוף קצת. הוא התחיל להעביר את היד בעדינות על הגב שלי (אני נורא רגישה, וכשמעבירים לי יד בעדינות על הגב זה דבר שפשוט מטריף אותי), בהתחלה קפצתי קצת, אבל אני נורא אוהבת את ההרגשה הזאת. "שיעור ראשון: כל עצב נחשב". ונהנתי מהמגע הנעים.
שירה הייתה בחדר בזמן הזה, עבדה על המחשב, ג' ניסה לרמוז לה לצאת וכשבסופו של דבר היא יצאה דיברנו.
(לא רוצה לכתוב על מה דיברנו, זה לפוסט אחר, וזה סתם יעשה לי מצב רוח רע)
אז אחרי ההתעללות הנפשית שעברתי, הגיע הזמן גם לקצת התעללות פיזית.
היינו על המיטה, שנינו רק בתחתונים.
אני עם הגב אליו (קצת כמו כפיות) והוא התחיל לצבוט לי את הפטמות ולנשוך את הצואר, בזמן שהאיבר הזקור שלו נצמד לי לישבן. הוא סובב אותי כך שאני אשכב על הגב, נשך קצת את הפטמות, הוריד את התחתונים משנינו, התחיל לרדת לי, וגם אני התחלתי למצוץ.
הוא הפסיק, הסתכלתי עליו, "תרדי לי".
בזמן שאני יורדת לו הוא מיקם לי את הרגליים ככה שכאילו שכבתי על הצד והישבן בולט החוצה. "מהר יותר", בהתחלה לא הבנתי מה הולך לקרות עד שהוא התחיל ללטף את הישבן. הוא הרים את היד, והספאנק הראשון הגיע.
אחריו עוד כמה, כשכל אחד מרגיש יותר חד מהשני. כל פעם שהוא מרים את היד, מתכוננים למכה הבאה, ובלי לשים לב הפסקתי למצוץ. "אני אמרתי לך להפסיק?"
כשהישבן שלי נהיה ממש אדום הוא נעצר לרגע. "את בסדר? להמשיך?" הנהתי לחיוב.
הוא הביא לי קונדום, (ואני כבר יודעת מה לעשות איתו) פתחתי את האריזה, מחזיקים את הקצה של הקונדום עם השפתיים, מניחים אותו על האיבר ואז עם השפתיים מלבישים אותו. הוא נורא אוהב שאני עושה את זה.
הוא הביא עוד כמה ספאנקים, סובב אותי על הבטן והנחית עוד כמה מכות.
הוא הפסיק לרגע, ואז הרגשתי אותו נשכב עליי והאיבר שלו בתוכי. "תסגרי ת'רגליים". ובזמן הזה הוא נושך לי את הצואר והגב.
כשהוא סיים הוא הביא לי עוד כמה ספאנקים. "את יודעת שלא תוכלי לשבת מחר, נכון?"
אחרי שזה נגמר, ושכבנו מחובקים על המיטה, "תביאי את הקרם", והתחיל למרוח קרם על הישבן. "שלא ישארו סימנים, אחרי שהורסים צריך גם לבנות".
אתמול אחרי העבודה נסעתי ל-ג'. זה אומר שבאתי במונית ולא הייתי מוגבלת בזמן.
עכשיו צריך להבין לגביי משהו. נורא קשה לי לדבר. כלומר, אני רוצה מאוד לספר ולשאול ולהתעניין אבל המוח לא מביא לי להוציא את המילים מהפה. ואם כבר הוא מסכים לי להוציא מילה פה ושם, נורא קשה לי לנסח את עצמי כמו שצריך. פה בבלוג זה משהו אחר, אחרי שאני כותבת משהו אני עוברת עליו מליון פעם ועורכת אותו עד שיוצא משהו סביר מספיק (או עד שנמאס לי).
אז אתמול אזרתי מספיק אומץ בשביל למלמל כמה מילים לגבי בדסמ.
המר בחור היה נורא חמוד לגבי זה והכריח אותי לדבר. אמר שאם לא מדברים על זה אני יכולה לשכוח מזה (לא בדיוק במילים האלה), אז דיברנו.
אז מה הפואנטה שלי... סיכמנו שיהיה סשן כשהוא יחליט שמתאים, ואני הרגשתי כזאת הקלה שהצלחתי להוריד את זה מהלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
