עוד משהו שכנראה לא ידעתם עליי - אף פעם לא היה לי חבר.

וזה לא כאילו לא עשיתי כלום בקשר לזה. יצאתי להמון דייטים ומה לא, וזה תמיד נגמר באותה צורה. בהתחלה נורא התלהבתי מהבחור, התלהבתי לפני הדייט הראשון, ואמרתי לעצמי שגם נורא נהנתי בדייט עצמו. אבל כשהגיע הזמן לדייט השני הייתי נלחצת לפני, ואפילו שזה אולי היה נראה כאילו אני נהנית בדייט עצמו, ההפך הוא הנכון.

הבנתי לאחרונה שמה שבעצם קרה זה שאין כימיה. וזה לא קשור לאיך שהבן אדם נראה כי זה שאני נמשכת למישהו פיזית לא אומר שאני רוצה שהוא יהיה בן הזוג שלי.

מה עוד שמתי לב? כשזה כבר מגיע לשלב שאני ממש רוצה מישהו, זה לא הדדי. וכנראה משם המשיכה.

עם ג' זה שונה. נורא נהנתי בדייט הראשון שלנו. אולי זה בגלל שהוא תפס קצת פיקוד, אולי מליון סיבות אחרות, כל זה לא משנה כרגע. היה אמור להיות לנו דייט שני אבל כנראה בגלל שהוא נדחה כלכך הרבה זמן, פעם שניה שנפגשנו לא הייתי לחוצה לפני בכלל. באתי אליו בשיא הטבעיות ונהנתי מכל רגע איתו. וגם בפעם השלישית.

אתמול הייתי אצלו שוב, וכלכך נמשכתי אליו שזה היה מטורף. וזה אפילו לא נגמר בסקס. אנחנו ממש יכולים להיות ביחד ולהנות מהנוכחות אחד של השניה.

אז לא דיברתי איתו עדיין על עניין הבדסמ, אבל גם לא הרגשתי צורך. היה לי כלכך כיף פשוט לשבת איתו, לדבר איתו, לנשק אותו, לצחוק איתו.

ואני לא יודעת למה, או איך, אבל הוא גורם לי להרגיש כלכך בטוחה לידו שזה פשוט מטורף.

אולי בגלל זה הוא היחיד שהצלחתי לגמור איתו.

אבל עם כל זה, עדיין, יש לי את המחשבה הזאת בראש שאולי, רק אולי, אני מדמיינת?