אוקיי אז ככה. כבר איזה שבועיים מסתובב לנו בשירותים חרגול. עכשיו חרגול זאת לא חיה מגעילה או משהו, האמת שהוא די מתוק, ירוק כזה וקופצני. אז אף אחד לא טורח להעיף אותו. הרי אין סיבה, נכון?

היום בבוקר כרגיל לקחתי את המברשת שיניים שלי, וכשבאתי לשים משחה ראיתי את החרגול עליה. הוא כבר עשה את זה כמה פעמים. אני שונאת להנציח את הסטראוטיפים, אבל כמובן שצרחתי בקולי קולות והמברשת נשמטה מידיי באורח אלים. החרגול המבולבל נחת בכיור, ואני חיכיתי בסבלנות עד שייצא משם.

התהלך לו החרגול וטיפס על הסבון. כשהוא הגיע עליו הוא היה עם הגב אליי אבל הוא הסתובב 180 מעלות ופניו לכיווני.

היה לו מבט אחר בעיניים. אף פעם לא שמתי לב שהן אדומות אבל פתאום זה היה כל כך בולט. היה בהן משהו אכזרי, כועס, נקמני.

לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. כל משך הצחצוח הסתכלתי, פחדתי, התלבטתי. זה לא יכול להיות, נכון? אני מדמיינת.

ואז זה קרה.

התכופפתי לשטוף את הפה, והוא זינק. נפנף את הכנפיים הארוכות שלו וקפץ בכל הכוח, ישר אליי. הוא חיכה לי. הוא ניסה להתנקש בחיי.

אמנם זה קצת מזכיר לי איזו בדיחת קרש על נמלה שמנסה לחנוק פיל, אבל עדיין – זה מרתיח! אני נתתי לחרגול הזה בית חם ואוהב, מקום משכן, אוכל, קיר חום שבו הוא יכול להסוות את עצמו. ומה יש לכפוי הטובה הזה להגיד לי בחזרה??? אה???? חוצפן! מה נראה לו!

וזה עוד לא נגמר! לא! עכשיו הלכתי להשתין, וכששטפתי ידיים, הנה הוא היה שם. חיכה לי. "זה לא יכול להיות" חשבתי לעצמי שוב בתמימות. "פרצוף של חרגול קטן מידי בשביל הבעות פנים נבזיות". אבל הבן זונה שוב עשה את זה! הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שימצאו אותי יום אחד בשירותים ללא רוח חיים עם סימנים קטנים של כפות רגליים של חרגול על כל הגוף.

ועל זה אני רוצה להגיד, בושה. לכל החרגולים באשר הם.

פשוט, בושה.