ברגעים של ליריות, אני נוטה להשוות את חיי לעצמים, פעלים, מראות, חזיונות.. אז הנה אחד מהם-
לעיתים, אני רואה את חיי כסיפור מגדל בבל. מגדל גבוה גבוה, מרשים, יפה, חזק מכל אדם, אך מראה את חוזקו של האדם כשהוא
פועל במשותף עם אנשיו, חבריו. גבוה עד מעל לעננים, כדי שכל אדם שיבוא ויראה את המגדל,
נשמתו תיעתק ומוחו יפשפש בתאיו האפורים בניסיון להבין איך פלא שכזה נבנה בידי יצורי-אדמה-חסרי-כוחות-פלאיים שכאלה..
חיים של ראווה וגאווה, אבל בבוא היום, אני יודעת שגורמי המגדל, הקבוצה האנושית, החזקה,
הפלאית שבנתה וגרמה לו לקום מעל פני האדמה, תתפרק לחלקים קטנים ותתפזר על פני האדמה.
תפארתו של המגדל תישאר גבוהה, אך מפלתו, נמוכה באותה מידת גובהה.
 מעניין אם אצליח לבנות את המגדל שלי בצורה יציבה, שיעמוד וישאר איתן עד סוף ימיי.
כרגע, עומדות בסתירה מוחלטת להשוואתי לבבל, העובדות.
שאין עוד לבנה אחד, קטנה, קטנטנה, על אדמת חיי,
ושאני מתקשה מאוד להיפרד מימנה, ולהניחה לצידי.