הימים הגרועים האלה שהלחות מכבידה ומסריחה הכל,
וגם אם תשב במזגן תזיע כמו חזיר.
שבגדי הבית הבלויים פתאום לא נוחים ונדבקים לגוף מהבטלה.
שכל דבר מאכזב ומעציב
שכל שטות צובטת בבטן ומעצבנת ברמות של התקפי היסטריה שלא ממין העניין.
שלא בא לך לראות אף אחד ושום דבר מוכר ואהוב.
שהרצון היחידי שקיים והוא באמת בוער בתוכך זה לברוח כמה שיותר רחוק.
שפתאום אתה מגלה שהיית יכול לחסל שתי חפיסות סיגריות בעשר דקות,
ואז הבאסה והעצבים גדלים עוד יותר כשאתה מגלה שאין לך אפילו סיגריה אחת
שתוכל להוציא עליה את העצבים שלך.
שהתמונות מירדן נמחקו כולן ואי אפשר לעשות כלום ואתה אחוז דיבוק לרסק את המצלמה המזדיינת
שנראית טוב ומקצועית והכל, אבל שווה לתחת.
שכל מי שאתה מכיר פתאום נחשב לנתעב ולאדם שלא תרצה לראות יותר כל ימי חייך,
ומצד שני, אתה חייב מישהו לדבר איתו, להיות איתו.
כבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה, שבא להיעלם, שאין שום דבר שאפשר לעשות עם עצמך,
או דרך להסיט את הכעס והעצבים על כולם.
נקווה שלא יתדרדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
