שלושת הימים הבאים עברו בצורה דומה, היתי הולכת בבית כמו רוח
רפאים, שקטה וחמקמקה, כזאת שאי אפשר לראות, קאי הביט בי בצורה
מוזרה כול פעם שקלט אותי מתחמקת ממנו, ולאחר מכן סובב את ראשו,
לא שואל ולא כועס, בטח חושב על הבחורה שהוא אוהב....
כשהלימודים התחילו שום דבר לא השתנה, במשך שבועיים קאי הצליח להיזכר בהכול,
חוץ מהשם שלו ושאר הפרטים המזהים שהוא צריך, לפעמים הוא ישב על הספה,
מאמץ את מוחו כדי למצוא את שמו, תמיד רציתי לנחם אותו... להתקרב אליו..
לתת לו לבכות עלי, לחבק אותו, ולהגיד לו שהכול בסדר, אבל לא יכולתי,
היתי פגיעה מידי, טפשה מידי. הילדים מבית הספר התרגלו לנוחכות של קאי,
הבנים שהתעלמו ממנו במחשבה שהוא עוזב בקרוב החלו לדבר איתו
ולצאת איתו, והבנות הסתובבו סביבו, לפעמים קינאתי בהן לפעמים לא.
" שלום" ענה קאי באופן רגיל לחלוטין לטלפון, " מיד תקבלי אותה גברתי"
אמר קאי, הרמתי את ראשי מספר הגיאומטריה שהיה על ברכי והבטתי על קאי,
הבעת פניו היתה רגועה למדיי, אבל הוא מכיר את כול החברות שלי, ולאף אחת מהן
הוא לא קורא גברתי, " אמא שלך" הוא אמר, חטפתי ממנו את השפורפרת,
" היי אמא!" אמרתי, נלחצתי והיתי בטוחה שהאדמתי, אמא לא יודעת עליו,
" מי זה היה לעזאזל?! הוא נשמע חמוד", נשמתי לרווחה כשהטון של אמא השתנה
מכועס בתחילת המשפט למתגרה בסופו וחייכתי, " זה ידיד, הוא עוזר לי ללמוד"
אמרתי לה בשקט, קאי הביט בי כשכוס הקפה שלי בידו, לקחתי עיתון ונתתי מכה
בראשו, הוא התעצבן ורק שתה את הקפה שלי מהר יותר, " אנג'ל!" צעקה אימי
לשפורפרת, " מה?!" עניתי " לא הקשבת לי בכלל!!" היא צעקה שוב
" איך את יודעת?!" עניתי לה, " כי אמרתי שיש לך חוזה חדש ביפן, הם רוצים אותך
עוד השבוע שם, ואת אוהבת את כול השטויות ששם, ואת לא צורחת משמחה!"
אמא שלי הכירה אותי לא רע, מאז שהיא קראה את היומן שלי מכיתה ה',
שהיה מלא בסיפורים התאבדותיים, סקיצות של בגדים, ומחשבות שהיא אוהבת לקרוא
להן " אפלות" , זה אחד הזיכרונות השנואים עלי, היא אילצה אותי ללכת לפסיכלוג,
והוא בסוף האבחנה רק אמר לאמא שלי, שאני מחוננת בכתיבה, ושאלה הנושאים
שאני בונה הכי בקלות, מה שיכולתי לומר לה בעצמי, טוב חוץ מהמחוננת.
יום למחרת
קאי סחב את התיקים שלי והניח אותם בתא המטען, התחילה חופשה של שבוע כך שלא אפסיד כמעט
כלום, אני מקווה שלא אתעכב , אני לא רוצה להפסיד חומר ו...
" אנג'" קאי קטע את מחשבותי וסובב אותי בעדינות אליו, אני לא זוכרת אותו אי פעם
קורא לי איכשהו חוץ מבשמי המלא, הוא כרך את זרועותיו סביב מותני והצמיד אותי חזק אליו,
" תחסרי לי..." הוא אמר, " אני לא אמורה" אמרתי בגיחוך, " גם אני נראה לך שההתעלמות הזאת
גורמת להשפעה שלך עלי להחלש את טועה מתוקה" הוא אמר שוב, " אנג'ל" הוא אמר ושיחרר
אותי בעדינות, הוא התכופף כך שעיניו יהיו בגובה עיני, ידיו אחזה בסנטרי, " תתגעגעתי אלי?"
חייכתי והשפלתי את מבטי, הרמתי אותו שוב, עים כמה דמעות בעייני, " כן".
קאי נישק אותי בעדינות על שפתי, ואז הצמיד אותי אליו שוב, יכולתי לשמוע את ליבו פועם,
הוא ליווה אותי למונית ויכולתי לראות אותו מביט בנו עד שנעלמנו, לקחתי את תיק הצד
שלי וחיפשתי את האמפיי שלי, מצאתי בפנים קופסא קטנה ושחורה, פתחתי אותה והיו בתוכה שני
דברים, מכתב, וקופסא של תכשיט.
" אנג'ל היקרה,
במהלך הזמן האחרון התרחקת ממני כול כך... הפסקת כמעט לדבר איתי,
אני דיי בטוח שאים לא היתי נופל עלייך והית נאלצת להחזיק אותי בביתך הית מפסיקה לדבר איתי,
אני לא יודע למה זה, אני לא מבין דברים כאלה, או יותר נכון, אני לא מבין את הסיבה,
כשאמרתי את זה לדרק או לג'וני או לשאר הבנים שהבחינו בקיומי רק כשהתחלת ללמוד
(אני מניח שהם ציפו שאסתלק מהר), הם לא הבינו גם, לא שאלתי את הבנות, רובן הסתובבו
סביבי כמו בת עשרה מאוהבת... טוב אני מניח שזה כי הן בנות 17 - 18....
אבל... את חשובה לי, לא כי את האדם היחיד שבעצם דואג לי, ושבאמת משום מה אכפת לו
ממני, הפעם ההיא שנישקתי אותך... שלא פקחת את העיניים שלך עד שיצאתי מהחדר, פשוט
ברחתי מהבית, כול כך נבהלתי שאת כועסת או פשוט לא רוצה להיווכח שזה אני,
אני עדיין לא מבין את זה, אבל אני מבין שזאת לא הסיבה שבגללה נטשת אותי,
כשתחזרי, אשמח לתשובות, מכול סוג! אשמח אפילו לשמוע שאת שונאת אותי פשוט!
טוב... אני לא אשמח... אני כנראה גם אבכה, את חשובה לי יותר מידי מכדי להפריע בחייך,
רק... תני לי סימן בבקשה, תגידי לי שאת רוצה שאסתלק, ואעשה את זה, אני רוצה רק
את טובתך.
באהבה ענקית שלא תוכלי להבין לעולם יקירתי,
קאי
נ.ב. מתוקה, אשמח אים תתקשרי אלי ותגידי לי שנחתת, את לא רוצה שאהרוס את הבית מדאגה"
חייכתי בשקט, וקיפלתי את המכתב, נטלתי את הקופסא השחורה והוצאתי ממנה את הקופסא
הלבנה הקטנה של התכשיט, פתחתי אותה וראיתי טבעת יפיפה, משובצת ביהלום סגול בצורת לב
במרכז ומסביבה יהלומים בצבע סגול קטנטנים, ענדתי אותה מיד. כשעליתי למטוס, הדבר היחיד
שיכולתי לחשוב עליו, זה הרגע שבוא אחזור ואראה את קאי שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
