שלושה חודשים ושלושה ימים בגרמניה. מזג האויר החריף למינוס מעלה אחת מתחת לאפס.
מי ידעה שיש כזה דבר באמת, חילופי עונות? וליתר דיוק הרגשתי, חילופי אונות: שבוע וחצי שכבתי במיטה, מבוחלת, חסרת תאבון ועייפה תמידית. התכרבלתי עד אינסוף - בסופ״ש ודאי, אבל גם בימים שלא הייתי חייבת לצאת לאוניברסיטה. הייתי בדאון, אדישה, עם מנעד רגשות וחשקים של רובוט. הרגשתי שאני במכונת אבולוציה מהירה להצמיח אפידרמיס צפוני כדי להתרגל לחורף החריף הזה.
וכשיצאתי סוף כל סוף החוצה, כבר פתחו את שווקי הכריסמס. כאלו עיירות קטנות עשויות בקתות בקתות מעץ כהה שמעוטר בשרשרות של נורות צבעוניות צצו ליד כל תחנת רכבת תחתית ובכל ככר מרכזית או שולית. וכמו בכל עיר אירופאית מתוקנת, גם ליד רובע סנט פאולי בנו לונה פארק חורפי ענק, hamburger dom, כך שמי שמעדיף את הקיפאון שלו מוגש בתור תא קטן ומתנדנד בגלגל ענק מוזמן לשלם שני יורו ולקחת. אני, אישית, דבקה יותר במערבולת של היין החם והמתובל בקינמון שמגישים בכל חוצות.
לא אכחיש שאני בודקת את מיקומו של כוכב המלנכוליה מולי כל העת. אני מדוכדכת לפעמים, אבל הגעגועים נפרמים עוד לפני שנרקמו. זאת אומרת, אין לי בית להתגעגע אליו. ההורים לא חסרים לי, וגם לא שאר הלחץ שסבב את רקותיי בשנים האחרונות, כשצורתי יצאה מגבולות הגזרה שהציבו לי שם בבית. בכל פעם שאני חוזרת לדירה שקטה, ואיש אינו מורה לי כיצד לעשות כך או כך, אני שמחה.
אני מתגעגעת רק אליו. אבל מהו הגעגוע הזה בכלל?
מחשבה מתצפתת עתיד על כוכב לכת רחוק?
משאלה קלושה למשהו להחזיק בו, כדי שתהיה לי סיבה לחזור?
כינוי:
La Russe
בבלוג זה
בכל הבלוגים
