אפשר ממש להריח את הניחוח הגחלי הזה בנחיריים, עולה ומתהווה ככל שמתקרבים אל החוף. בשר איכותי צעיר ונימוח, גופות חרוכות תחת השמש, ניצודות ברשת ביקיני. גווני הנתחים התוססים מחווירים את החול כֻּלָּה, ואני מחווירה ליד הדיונה עצמה, שמי-לא-מי החליט לבייתה, תקע בה צריף הצלה ומספר דגלים לתוואי ״התחלה״ ו-״סוף״ של אזור מוכרז פיקוח.

הדגל הלבן מתנוסס בגאון, ורגליי גם הן דגלים לבנים, אולי אפילו צחורים מן הדגל הרם - חֶלְקוֹת סמי-חָלַקוֹת ומוכות מכות כחולות-ירוקות מדומות, שהוא אוהב להצביע על מיקומן האקראי ולשאול ״וממה קיבלת את זה?״ - ״ואת זה?״ ואז להביט בי נבוכה ופרוקת שפתיים, מנענעת בראשי בכניעה, ״אין לי שמץ״.

אנו עומדים בראש גרם המדרגות היורד אל הדיונה, ומתהווים בשתיקה. הראש מתרומם ומשקיף לראות רק גופות וגופות, מוטלות במרחקים שווים, נקודות קצה באלכסונים מתנגשים מכאן עד אינסוף. אני חושבת, כי אי אפשר שלא לחשוב, על כיצד גופותינו יתנגשו ביום הזה הקרוב, ולרגע רוח קרה חולפת בגו, אופוזיציה לחום הנורא, והיד שלי נמשכת אל גבו, לאחוז, אבל מתחרטת ברגע אחרון של מודעות הנכנסת לחשב מחדש.