הותר לפרסום*

שבוע שעבר לא יצא לי לכתוב את הפוסט בזמן ודחיתי את כתיבתו למוצ"ש (כבר היה לי תיכנון מה לכתוב) רק לא ידעתי שעד מוצ"ש יטבחו באכזריות בני משפחת פוגל מאיתמר.

במוצ"ש עדכנתי בפוסט שאין לי חשק לכתוב, והנחתי שהיום (כמעט שבוע מאז) אוכל לכתוב את הפוסט המקורי, אבל תוכניות לחוד ורגשות לחוד, אז החלטי לכתוב על הרגשות.

הפעם הראשונה ששמעתי על הטבח היתה בשבת בבוקר, מתפלל אחד סיפר למתפלל שיושב ספסל מאחורי על הילדה שהגיעה ומצאה את הוריה ומשפחתה מתים, קיוויתי שהפרטים לא מדויקים ואולי מתפלל אחד סיפר לשני ובדרך נוספו/שונו פרטים, אבל לצערי במוצ"ש גיליתי שזה היה מדויק.

נודע לי כבר במוצ"ש באיזה משפחה מאיתמר מדובר והבנתי שאני לא מכיר אותם אישית, אבל היתה בזה נחמה פורתא.

התיאור המזעזע על הילד הקטן שעומד ליד מיטת הוריו השחוטים ומנסה להעיר אותם ולא מבין למה הם לא מתעוררים (‎"הילד כבן שנתיים שכב ליד הוריו המדממים, מנער אותם בכוח ומנסה לגרום להם לקום, תוך שהוא ממרר בבכי.")  לא יוצא לי מהראש כל השבוע, אני רק כותב/חושב על הסיטואציה וכבר עיני לחות.

אני אומנם לא מכיר אותם כלל אבל הכאב הוא עצום (התקשר אלי חבר טוב במוצ"ש לא היה לי כח לענות לו היתי מדוכא מידי), אני מתקשה לחשוב על מצבם של הילדים הקטנים שנותרו בחיים (תמר (12), רועי (8) וישי (2.5)) אבל כמו שאמרה תמר (כמדומני), ילדים נוטים להתגבר יותר מהר מהמבוגרים, אני מקווה שהיא צודקת.

יכול להיות שאני חושב בעיקר על הילדים אולי בגלל שאני מזדהה, מרגיש כילד שאיבד את אביו ,בנסיבות כמובן שונות לחלוטין והרבה פחות טראומטיות, אבל הדברים נוגעים לי מהמקום האישי שלי, ובכלל מאז שזה קרה כשאני שומע ברדיו למשל אלמנה שמדברת אני מרגיש הזדהות הרבה יותר גדולה וחיבור.

הניסיון של הילד הקטן להעיר את הוריו כנראה מזכיר לי את החוויה הדומה במקצת, אני רוצה להעתיק לפה פסקה מתוך הדברים שאמרתי בהלוויה:

" כשהייתי קטן הייתי מגיע אליך לחדר כשישנת, וכששאלתי אותך אם אתה ישן, אף פעם לא השבת את פני ריקם, על אף שהיה ברור שהתעוררת רק בגללי באותו הרגע,

הייתי השבוע בבית החולים, וגם נראית ישן, וקיוויתי שגם הפעם תתעורר אם רק אדבר איתך, בדיוק כמו פעם, אבל זה לא קרה.

אני בטוח שאם היית יכול היית עונה." 

אני כותב את הפוסט הזה וקשה לי,

 קשה לי עלי וקשה לי על ילדי משפחת פוגל. (שאסונם הוא כמובן הרבה יותר כבד(.

אני מרגיש שיש חוט נסתר שמחבר בין מי שהיה בהלוויה של אחד ההורים שלו, ז"א יש את מי שקבר אבא/אמא ויש את כל היתר שלא יבינו עד שיגיעו לאותו מצב, ורק מי שקבר יכול להבין "אבלים טריים" עד הסוף ולהרגיש התחברות אמיתית לכאבם.

ואני חוזר לעבודה ביום ראשון וקשה לי לעבוד, קשה להתרכז ולא לעקוב אחרי מסע ההלוויה, והיום יום חמישי והזעם עדיין מבעבע, החיים ממשיכים אך המתים כבר לא חוזרים.

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי    !

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי    ,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד     –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי    ?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט    !
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם    ,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם     –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט    !
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח    ,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ     –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח    .

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן.

(על השחיטה / חיים נחמן ביאליק, מדובר בציטוט חלקי, מי שיקרא את המקור יבין, ההדגשות שלי)

כרגיל, הערות/הארות יתקבלו בברכה פה/במייל/סמס/טלפון.

(טעויות כתיב אבקש לכתוב לי בפרטי..)

קטע קצת מוזר, אבל אני סופר כמה חודשי אבלות עוד נשאר לנו, ואמא שלי סופרת כמה חודשים עברו מאז שאבא איננו...כנראה שזאת דרכו של עולם, שמעתי פעם הסבר יפה למה אשה חייבת בהרבה פחות דיני אבלות על בעלה לעומת הילדים, הילדים ממשיכים בחיים שלהם ואלמלא דיני אבלות היו "שוכחים" את האבא, האשה הולכת לישון כל לילה כשחצי מיטה ריקה, היא לא צריכה הלכות אבלות בשביל לזכור ולהתאבל.

אחד העניינים בהלכות אבלות זה האיסור להגיע לסעודת\שמחת מרעים, דהיינו סעודה עם מספר מכרים, ויש עוד עניינים נוספים, הבעיה מתחילה כשהאבל מוזמן לשמחה כלשהיא והוא בסה"כ רוצה להגיע ומצד שני לא רוצה עבור על דיני האבלות.

הוזמנתי לאחרונה ע"י קרובת משפחה (מדרגת קרבה גבוהה) לחנוכת בית, מסתבר שהסיפור לא פשוט כלל וכלל,

הספר ששימש אותי בכל השבעה כותב שיש אפשרות להגיע אך לא לאכול\לשמוע מוזיקה,

מצד שני אני יודע על רב ידוע שנוהג לענות לשאלות הלכתיות בסמס שכתב שאין ללכת (לא אני שלחתי),

מצד שלישי הציע מי שהציע להגיע לזמן קצר וללכת, ככה גם לכבד את המעמד וגם לא להסתבך עם ההלכה,

מצד רביעי (?) דיברתי עם הרב דב ליאור שאני מתייעץ איתו מידי פעם וגם הוא היה בדעה שאין ללכת משום כבוד האבא (לא סיפרתי לו מה היה רשום בספר אלא רק שאלתי לדעתו), גם מחיפוש של שו"תים באינטרנט מצאתי שהדעה השולטת אצל הרבנים היא שאין ללכת.

מיכוון שידוע שאני נודניק מקצועי החלטתי לבדוק איך כתב הרב שחיבר את הספר על הלכות אבלות את ההיתר לאור זאת שרוב הרבנים אסרו, כמובן שמותר לו לחלוק ולפסוק אחרת אבל תהיתי כיצד הוא יחידי בדבר, לא אכתוב פה את כל פרטי השיחה בפומבי אבל השורה התחתונה היתה שהוא הופתע לשמוע על האיסור הגורף של הרב המסמס (לא אני שלחתי)  וגם על דעתו לאסור של הרב ליאור, אומנם הוא אמר שאם הם אסרו אז הם פוסקים יותר מוסמכים ממנו אך מצד שני גם הוא הסתמך לטענתו על הרב נבנצל ולמסקנתו היא שמי שהולך יש לו על מה לסמוך.

בינתיים שאלה גם אחותי את רב הישוב שלה והוא התיר ללכת בתנאי שאוכלים בנפרד (למיטב הבנתי הפסק של יתר הרבנים לא עלה בשיחה) .

אם כן, נכון שמי שהולך יש לו על מה לסמוך אך בכל זאת דעתו של הרב ליאור עומדת במקומה (ולמיטב הבנתי בהקשר של הגעת אבלים הוא די נוטה לחומרא בסה"כ), ואני תקוע במצב מאוד לא נח.

אספר לכם שבסופו של דבר החלטתי על פשרה, להגיע לזמן קצר בלי לאכול (וידעתי מראש שלא תהיה מוזיקה, לא ברור לי אם בגללנו או שההחלטה התקבלה בלי קשר).

בפועל העסק לא היה פשוט, הגעתי לפרק זמן מוגבל ומוגדר אבל נשארתי יותר, בשביל לספור את כמות הפעמים שנשאלתי לגבי האוכל (כי הרי לא אכלתי) צריך יותר מיד אחת ולא הרגשתי במקום לספר לכל אחד באמצע אירוע שכזה את קיצור הלכות אבלות, והאמת היא שבאופן כללי הרגשתי עם עצמי שלא בנוח לאור דבריו של הרב ליאור. (חשוב לי לציין שזה כמובן עניין אישי שאין לו קשר לבעלי השמחה)

אז נכון, אני לא מתייעץ איתו בכל נושא בעולם אבל בדברים שאני כן שואל אותו או בודק תשובות שלו בשו"ת אני כן משתדל ללכת כפי שהוא פוסק בהרבה תחומים, הנושא הזה קצת אישי ו וודאי סבוך בשביל להיכנס אליו במסגרת פוסט ובטח ובטח פוסט ציבורי אז נעמוד כאן.

שורה תחתונה, גם לא ממש הגעתי לכל הערב וגם הרגשתי שלא בנח בחלק שכן הייתי...

כנראה שבמקרה הזה דרך האמצע לא היתה הכי מוצלחת, מסתבר שאי אפשר גם להיות וגם לא להיות ביחד באותו מקום ונקודת זמן.

(ושוב חשוב לי מאוד להדגיש שאין לפרש שום דבר מדברי כטרוניה לבעלי השמחה)

בקטנה

לאחרונה יצא להיות בלא מעט בתי קפה (אבל התופעה לא רק שם) יש לי קצת מה לכתוב על זה אבל בפוסט אחר, דבר אחד קטן אני חייב להעלות פה, למה תהליך התשלום בסוף כל כך ארוך????

מבקשים חשבון, ממתינים, מקבלים בשעה טובה את החשבון והמלצר ממהר להיעלם באופק כאילו השאיר על השולחן רימון שעומד להתפוצץ וצריך להמתין לפעמים לא מעט זמן בשביל שהוא יבוא לאסוף את הכ.אשראי, לא מבין למה הוא חושב שאדם סביר צריך יותר מדקה לקרוא את החשבון ולהוציא את האשראי\מזומן מהארנק?????? (אגב גם זוג אנשים לא צריכים בדרך כלל יותר מדקה לפעולה הזאת....)

יש פה אולי איזה מלצר שיאיר את עיני הקוראים בתשובה?? (בפעם הבאה בלי נדר כשהמלצר מגיש את החשבון אבקש ממנו שמתין רגע ולא יברח)

ספר לקרוא לשבת: יעודכן בהמשך.

כרגיל, הערות/הארות יתקבלו בברכה פה/במייל/סמס/טלפון.

(טעויות כתיב אבקש לכתוב לי בפרטי..)

נ.ב 

האמת שיש לי עוד כמה מילים לכתוב בנושאים אחרים על קצה המקלדת אבל החלטתי שלא להכביד על הקוראים, חלקם לא רגילים לקרוא טקסטים ארוכים...(ודי לחכימא ברמיזה...) :)

מחר (שישי) אנחנו עולים לקבר לגילוי המצבה ואזכרה,

את הפוסט הזה אני יושב לכתוב ערב לפני.

אני לא רוצה לסכם שלושים יום בלי אבא בבלוג, גם לחשיפה בבלוג יש גבול, אבל אני כן רוצה קצת לשתף אתכם בזה.

זה קשה, פשוט כך.

אומנם נכון שזה לא מורגש בכל רגע ורגע מחיי היום יום, אבל זה וודאי נמצא בתת מודע ומידי פעם נותן קפיצה למודע, כך סתם באמצע היום בלי קשר לכלום זה יכול להגיע, פתאום להיזכר במצב שבו אני נמצא, שאבא איננו.

הפעם הראשונה אחרי ההלוויה שזה הגיע בעוצמה גדולה היתה בקידוש של השבת הראשונה, אומנם כבר חודשיים שאני ואמא אוכלים אצל אחי והוא כמובן עושה קידוש, אבל בשבת הראשונה כשאחי קידש אצלנו בבית זה היה הרגע האמיתי שבו ירד האסימון, אבא לא יחזור לקדש יותר.

קדיש, אני אומר אותו 8 פעמים ביום פחות או יותר (פוסט נפרד אקדיש כנראה לחוויות מהמניינים השונים...), חלק כחזן וחלק כמתפלל מן השורה, ועדיין קרה שהקדיש שבסוף אחת התפילות פתאום שחרר איזה קפיץ רגשי שזעזע אותי והזכיר לי את המצב, אין לי הסבר לזה או לעובדה שבשבת האחרונה שכשהתארחתי בבית הוריו של ארז יחד עם חברים נוספים, פתאום לפני הקדיש האחרון בתפילת שבת בבוקר (אחרי שיר הכבוד) נשברה המחיצה בין התת מודע למודע, את הקדיש בקושי אמרתי ותהיתי אם מישהו שם לב לרעידה בקולי. אני יודע שחלק מהחברים שמו לב לסיטואציה כשחזרנו לבית, למרות שעשיתי ניסיון כושל להסתיר את זה מתוך רצון שלא לתת לזה להשתלט עלי לחלוטין.

אבל כנראה שנקודות שבירה עוד יהיו, וכפי שהיו עד היום רובם בלתי צפויות, פתאום משתלטת על המחשבה תמונה של אבא מטיפול נמרץ, או תמונה שלו אחרי ניתוח המעקפים, וקשה לא פחות זאת פתאום תמונה כלשהיא מהשנים האחרונות, ומה שמייסר יותר זה פתאום איזה מריבה שבדיעבד הייתה לא חשובה, משפטים שהיום אני מצטער שאמרתי וזמן שלא תמיד הקדשתי.

אני יודע שזאת קצת קלישאה להצטער אחרי מוות של קרוב על דברים שלא הספקת לעשות עם הנפטר או דברים שהייתי עושה אחרת שקשורים אליו, אבל מה לעשות לפעמים הקלישאות הם דבר אמיתי שיש בחיים, ומצד שני כנראה שאי אפשר באמת לתפקד בחיים מתוך מחשבה שאולי מישהו עומד למות ולכן חייבים להתנהג אחרת בזמן אמת.

ותסלחו לי שאני קצת קופץ לפעמים מנקודה לנקודה לכאורה בלי קשר, אבל הקשר הוא אבא, אם היה רואה אותי מגיע בזמן (ואפילו מקדים) לרוב התפילות היה לו הרבה נחת לדעת שהצליח להטמיע חלק מהחינוך שלו, אם היה שומע אותי אומר לאחד מבני המשפחה שלעולם לא יצא מהבית בלי מפתח לדלת וודאי היה מחייך למשמע אחד ממשפטיו הקבועים (ובזה הצליח עוד בעודו בחיים לראות אותי מאמץ את הכלל הזה).

אני כותב את הדברים הללו וחושב, איפה אבא? למה הוא היה חייב להילקח ?? אני רווק מידי וצעיר מידי בשביל להיות ללא אבא. מזל שהמסך לא נרטב והמילים לא מיטשטשות.

תודות

אני רוצה לנצל את בלוג להגיד מעומק ליבי תודה,

תודה לכל בני המשפחה המורחבת שנתנו ממרצם ומזמנם לסייע לנו בכל, במיוחד לזהורית (אשתו של אחי) שלקחה לנהל את "משק הבית" בשבעה והאכילה אותנו כמו גוזלים לאורך כל הימים הארוכים (גם בעזרתן האדיבה של רוני וגלי), ולחנן (הבעל של אחותי) שליווה אותנו והגיע כל יום לסייע.

יש כמובן תודות משפחתיות נוספות (משה ונעמי, חיים ורבקה, דדו ואפרת, כל משפחת גוזה) אבל קצרה היריעה מלכתוב על כולם ופועלם.

אני רוצה להודות לכל החברים שתמכו והגיעו להלוויה ולניחום אבלים,

(היו כמובן חברים רבים מהמחזור (ומחיספין) שהגיעו לנחם ונגעו לליבי)

תודה מיוחדת אני רוצה למסור לחיים (ג), מנחם, יואל, חי (ליתר דיוק הרב חי),רונן, ארז ואפרת, מיכל ודן, אביעד, שגיא, שי, רחלי,טטי.

תודה מיוחדת לחברנו הכהן מנו שהדפיס מודעות אבל בשם חברי המחזור, לא היה מנחם אחד שלא השווצתי בפניו עם המודעה.

תודה מיוחדת ל חיים (ב) שתרם לנו ארוחת ערב מעשה ידיו והגיע איתה ממגן דן (על יד אלקנה).

תודה מיוחדת להורים של החבר'ה שהגיעו (הוריו של יואל, חיים, אריאל , וחלק נכבד מבני משפחת שפירא שהגיעו למעט צי'ף...).

תודה מיוחדת לרבנים זליקוביץ, שטרסברג ופנוש (שהגיע במיוחד ברכבות ואוטובוסים מבית שמש), ולמנהל התיכון פנחס כהן ולרבנים מנוביץ ו וינטר נציגי רמת הגולן.

תודה מיוחדת לארל'ה (שחלק מקוראי הבלוג מכירים אותו בתור מורה מהמדרשיה) שליווה אותי ואת אחי בכל ענייני התפילות/לארגן מניין/ש"ץ/קדישים והפך להיות הקוצ'ר שלנו לעניינים הללו.

אני מבקש מראש התנצלות בפני מי שאולי שכחתי.

מתנצל בפני מי שהגיע לנחם ולא תמיד יכלתי להקדיש לו את זמן הראוי מפאת עומס מנחמים אחרים.