עוד מדרכי באוטובוס חשבתי להתחיל כך את הפוסט. אבדון. זו המילה. אני נודדת מבית לבית, מדירה לדירה, בין אנשים זרים, כל כך הרבה אנרגיות שאיני יכולה להכיל את כולן בתוכי. אני חוזדרת לבית הוריי ושוב תחושת חרדה. חרדה שהתעוררה בחודשים האחרונים, אי נוחות בעיקר. אני מתחמקת משובי הבייתה ומנסה לחמוק בכל דרך. ושוב אני חוזרת אל אותה שאלת מקור: כמה עוד אפשר? אני לא רוצה להתגורר בחדרים בבסיס שהרי זה הוא לא ביתי. אני רוצה למצוא מקום בו אני ארגיש בטוחה, בו אני ארגיש כולי את השלווה. אני לא יכולה לערוך אפילו מדיטציה מספר שבועות לאור המצב העגום.

אז התחלתי לחפש היום דירות ולא מצאתי משהו שמתאים לחיילת. בנתים אני ממתינה ומקווה בכל לבי שהמפקדת שלי תחתום לי על אישור העבודה. הה...איזה יום. אני מתנחמת שהייתה לי הרבה עבודה. ומחכה לי גם מחר. להעסיק אותי מכל התלאות שנפשי עוברת.

בכל זאת, מתוך הקשיים אנחנו צומחים. הה, מזכיר לי את קלף האומץ!

כאשר אנו נאלצים להתמודד עם סיטואציה קשה...יש לנו בחירה: אנחנו יכולים לבחור לכעוס, לחוש ה"קורבן" ולמצוא מישהו או משהו להאשימם בקשיים. או, הדרך השנייה, אנו יכולים להתמודד עם האתגר ולצמוח מתוכו. פרח הבר שבקלף מלמד אותנו לנוע עם התשוקה, לנוע מתוך תשוקה ואהבה לחיים. אין כל טעם להילחם באתגרי החיים ולהתכחש אליהם. הם פשוט כאן. נמצאים ונוכחים. ואם הזרע אמור להפוך לפרח, אנחנו חייבים לעבור אותם.

הזרע של הפרח הבר הקטן אינו יכול לדעת מה יקרה, הזרע מעולם לא ידע את הפרח. הוא אף אינו יכול לדעת כי יש בו את הפוטנציאל העצום הזה לצמוח לפרח יפיפייה. המסע שעלינו לעבור, כמו הזרע הקטנטן הוא ארוך ומרובה תלאות. רבים מאיתנו יודעים כמה קל ובטוח יותר לא להמשיך במסע, לא להתחיל אותו בכלל. למרות הסכנות הרבות הזרע בטוח בתוך ליבת הפרי הקשה. אך בסוף הוא עושה את המאמץ, את הצעד הראשון והיא השלת הקליפה הקשה, שהי ההגנה, הביטחון. והוא מתחיל לנוע, נגד הקרקע, נגד הסלעים האימתניות והאבנים החותכות.

לזרע עצמו לא נשקפה כל סכנה, דעו לכם שזרע מסוגל לשרוד מאה שנה. אך לנבט אורבות הרפקתאות רבות. הוא נע אל הלא ידוע. מהחושך, הביטחון הוא נע אל עבר קרני השמש שחודרות, אל עבר הלא ידוע.

אז אולי כדאי לי לקחת נשימה עמוקה ואתחיל להכיר בצרות כחברותיי ולא אוייבי. לקחת נשימה עמוקה מתוך הבנה, שהכל בסדר. אני מוגנת.

אנשים שהתחברתי אליהם לפתע מתרחקים, אנשים שנדמו שתמיד מבינים את לבי, כעת אינם. אני מוצאת את עצמי לאחרונה, חושבת כמה בודדה אני. לא מוצאת אדם שבאמת אני יכולה לדבר איתו על תחומי העניין והעיסוק שלי בלי שיזקוף את גבותיו מעלה. לומר שאני אומללה או עצובה מרבית היום יהיה שקר, אבל בהחלט לא מאושרת.

אני מרגישה לפעמים, את הכמיהה הבלתי מוסברת הזו, להעניק לאנשים. לתת, לעצב, להרים ולטפח. עצם המחשבה ממלאת אותי באנרגיות מוארות, אבל מעשית, אני מרגישה שמרוקנים ומשליכים אותי לעזאזל. תחושת אכזבה ועדיין, אני שבה לאותו דפוס, עם המון אהבה. בלתי מוסברת, אהבה כזו גדולה ובלתי מוסברת.

אני בחורה עצמאית, אני לא כמו רבים ממכריי שזקוקים ללכת לפאב ולשתות על מנת "להשתחרר". אני מסתפקת פעמים רבות בבילוי ביתי, ביציאה לים, לשדות. אני מוצאת את עצמי פעמים רבות מנסה לשכנע חברות להצטרף אליי. בכל זאת, אני בן אדם ואני זקוקה לעיתים לחיבוק, לליטוף, לאוזן קשבת ומבינה. מתסכל קצת כל העניין...

אני ניצבת מול צומת דרכים. כל בחירה תהיה גורלית, לבי קורא לי ללכת לשניהם אך יודעת שאין זה אפשרי. הה...אני מניחה שמתוך כל תחושת האבדון הזו יבוא יום ותצמח מתוכו הרמוניה והאיזון המיוחל.

מזמנת ילדי עולם חדשים לחיי, שיחלקו איתי קסם וכך אני אחלוק איתם.

שיהיה שבוע נפלא, מקווה שהוא יעבור במהירות ויהיה שופע חוויות חדשות ומרתקות