קשה להאמין אבל היי, כמעט שבעה חודשים חלפו, מאז שנשאבתי אל תוך המערכת שרובנו מכירים כצה"ל. אני עוברת תקופה רבת תלאות, סוחטת דמעות. אני נקרעת בין תחושות אכזבה כתוצאה מציפיות שהיו לי לפני שהתגייסתי, לרגשות בדידות עזים. לעיתים, בנסיעה עם חברה טובה בסופי שבוע, אני פתאום נזכרת באיך הדברים היו בעבר ואיך מתנהלים היום...זה לא כואב, אבל מתעוררת בתוכי צביטה שכזו.
מצד אחד, אני מרגישה שלכאורה התבגרתי. מצד שני, מיום
להיום אני מרגישה נטולת כוחות, מעורערת, חסומה. אני רחוקה מהאל שלי, מהאלים
שלי. אני מרגישה, שאני פוחדת לחשוף את מי שאני והגרוע מכל - אני חוששת
מפני הבדידות...אני רוצה לצאת לאיזה מסע, אך מייד מתמלאת בספקות ודוחקת את
רצונתיי אל תוך הפינות הקודרות בראשי. אני מרגישה שאני צריכה ללמוד את החוקים האלה של משחקי כוח, בייחוד כאן, בצבא. ואני אגיד לכם את האמת, זו בכלל לא אני...אבל פתאום מסתמן שזו הדרך היחידה לשרוד כאן.
אני לא מאוזנת, מעופפת כל כך. אני לא מעיזה לדבר כנגד, למרוד, לחשוף שיניים, אני פוחדת מפני תגובות האנשים, מפני מה עלולים לחשוב עליי. שאר החיילים בבסיס (כולל מפקדיי לדאבוני הרב) תופסים ממני בחורה (במילים שלהם) "אנטיפתית" או לחילופין "סוציופתית"...וזה באמת באמת, לא בכוונה. אני מהרהרת וחולמת המון בהקיץ ואני מרגישה שהסיבה לכך נעוצה אולי באיזה שהיא חוסר הבנה שנוצר ביני לבין החברה.
אני מרגישה מבולבלת וזקוקה לאיזה איזון, למשהו שיוציא ממני
את השמחה האמיתית, את השלווה המיוחלת. ואני בטוחה שאני לא צריכה לחכות
לחזור להיות אזרחית בשביל אלה...
שבוע נוסף חלף, שבוע לא קל בכלל. בחודש האחרון, התלוצצתי עם חברתי, אני מרגישה שמרחף מעלי ענף אפורורי. כל תחום שתעלו על דעתכם: מצב כלכלי התדרדר, בעיות בצבא (איבדתי את החוגר+כרטיס אשראי) בתחום הזוגי, בחיי החברה שלי שאני מרגישה מאוד בודדה לאחרונה...ביום ראשון ככל הנראה אני אשפט כתוצאה מאיבוד החוגר והשם שלי עולה לאחרונה יותר מדיי לאוזני המפקדים בדרג הגבוה ביחידה. אני מקווה שהם בכל זאת יגלו טיפת חמלה.
מהקושי אנחנו צומחים, מהסבל, מן המחסור. מעגלי הרס וההתחדשות. נקווה שדברים יתחילו להשתפר. שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hermione.
