אני פוחדת לצאת כלום מהחיים האלה.

ולפעמים אני בכלל תוהה אם יש מטרה כלשהיא למעשים שלי. כלומר, לאן אני לכול הרוחות מנתבת את כול החיים שלי. אני מרגישה שלעיתים אני עוזבת את את ההגה, מביטה אל הרקיע זרוע הכוכבים. מתענגת ממגע הרוחות ומכושפת לצליל התנפצות הגלים. ואז...אני מקיצה. מביטה סביבי ונאחזת בחוזקה בהגה, מגלה שאני נלחמת בסערות, סופות ברקים ורעמים ועור נפשי נחבל ממטר גשמים צולפים. יש תקופות טובות יותר ויש פחות. אבל אני פוחדת לאבד שליטה...ואני לא יודעת איך, להפסיק לחיות בעולם הזה שאני בעצם חיה בו. אני באמת חיה בתוך החלומות שלי. אני מתעוררת אבל למעשה נשארת שם. ככה, ביום בהיר אחד נפלה עליי האמת. התנפץ לי העולם, או אולי בטעות מעדתי לתוכו. והנה אני פוחדת. ואני אפילו לא יודעת ממה. 

שבוע לא פשוט התחיל, בחיי שהוא לא פשוט...אני רק רוצה לעשות לי איזו אמבטיה חמה עם שמני לבנדר, אקליפטוס ואולי קצת וניל, לצאת ריחנית עם פיג'מה נקיה...להשתרע היטב על המיטה הנעימה, לחוש בכרית הנוצות ולפלוט אנחה ארוכה ארוכה. שכל התסכול, הכעס והעצב יסתלקו על גב האנחה הזו. לעצום עיניים ולהרגיש כיצד אני צוללת אל תוך התרדמה...

עד שהשעון המזורגג למחרת בבוקר יעיר אותי.

אני כל כך עייפה...ולא מחוסר שעות שינה.

לפני כשבועיים, יום סגרירי התדפק על דלתות המרום. הארץ התקשטה ביהלומי ברד ומטרי ברכה לא חדלו לנשוק לאדמה. התקופות האלו, בהם אני מוצאת את עצמי, עדיין עם כורי שינה-מביטה מבעד לזגוגית החלון, מחוייכת למראה השחר האפרורי, מזכירות לי תקופות מילדותי וכן חלומות מאובקים. אני פסעתי ברחובות המשתרגים, מביטה לצדדים, אל החנויות הצבעוניות לכבוד החג. עצי אשוח הוצגו לראווה, משלל הסוגים והצבעים, מרשימים בהדרם. קישוטים צבעוניים, כדורים כסופים ובובות סנטה קלאוס סמוקות מוצבות, מרצדות ככוכבים לנגד עיניי. בכל חגי החורף, במרבית הדתות החגים דומים זה לזה. אנשים מתכנסים בבתים, מול להבות האח הבוערות, המנורה עם התאורה הרכה, מחליפים מתנות, כסף. עורכים סעודות מלכים, אופים עוגות, סופגניות, עוגיות ג'ינג'ר, משקאות שוקולד, מרקים ולחמים מתוקים. כולנו חוגגים את ניצחון האור והאש על חשכת החורף, את לידת האלוהות, לידת האור. מוצאים את אותה חרב אשר מולה יהיה ניתן להילחם נגד אפלה שממנה אנו, בני האדם, כה פוחדים ומתרוקנים.

אני זוכרת את תקופות דצמבר-ינואר כתוקפות היפות בחיי. ההורים ממהרים ונחפזים, הילדים מתרגשים. עץ חג המולד שמוצב מדי שנה בבית, מקושט ממרגולתיו עד קודקודו בכוכב זהוב מרשים. אני זוכרת את טקס הברכות שערכנו, המזמורים שאיחדו את בני המשפחה יחדיו, המוסיקה ופנינו העולצות הגוברות על הברק והרעם בחוץ. הסיפורים והמעשיות של סבתא.

אולי השנה, אתלבש היטב ואצא אל הצוק מול הים, תחת שמי הליל. אביט אל הכוכבים וארגיש את הרוח הצוננת מלטפת את עור פניי. שאחזור אבשל משקה קקאו חמים, אוסיף לבנדר ווניל. אצית נרות אדומים אשר יאירו לי את החשכה. אשיר מזמורים לעצמי, ארקוד ואמחא כף