אני פוחדת לצאת כלום מהחיים האלה.

ולפעמים אני בכלל תוהה אם יש מטרה כלשהיא למעשים שלי. כלומר, לאן אני לכול הרוחות מנתבת את כול החיים שלי. אני מרגישה שלעיתים אני עוזבת את את ההגה, מביטה אל הרקיע זרוע הכוכבים. מתענגת ממגע הרוחות ומכושפת לצליל התנפצות הגלים. ואז...אני מקיצה. מביטה סביבי ונאחזת בחוזקה בהגה, מגלה שאני נלחמת בסערות, סופות ברקים ורעמים ועור נפשי נחבל ממטר גשמים צולפים. יש תקופות טובות יותר ויש פחות. אבל אני פוחדת לאבד שליטה...ואני לא יודעת איך, להפסיק לחיות בעולם הזה שאני בעצם חיה בו. אני באמת חיה בתוך החלומות שלי. אני מתעוררת אבל למעשה נשארת שם. ככה, ביום בהיר אחד נפלה עליי האמת. התנפץ לי העולם, או אולי בטעות מעדתי לתוכו. והנה אני פוחדת. ואני אפילו לא יודעת ממה. 

שבוע לא פשוט התחיל, בחיי שהוא לא פשוט...אני רק רוצה לעשות לי איזו אמבטיה חמה עם שמני לבנדר, אקליפטוס ואולי קצת וניל, לצאת ריחנית עם פיג'מה נקיה...להשתרע היטב על המיטה הנעימה, לחוש בכרית הנוצות ולפלוט אנחה ארוכה ארוכה. שכל התסכול, הכעס והעצב יסתלקו על גב האנחה הזו. לעצום עיניים ולהרגיש כיצד אני צוללת אל תוך התרדמה...

עד שהשעון המזורגג למחרת בבוקר יעיר אותי.

אני כל כך עייפה...ולא מחוסר שעות שינה.