לפני כשבועיים, יום סגרירי התדפק על דלתות המרום. הארץ התקשטה ביהלומי ברד ומטרי ברכה לא חדלו לנשוק לאדמה. התקופות האלו, בהם אני מוצאת את עצמי, עדיין עם כורי שינה-מביטה מבעד לזגוגית החלון, מחוייכת למראה השחר האפרורי, מזכירות לי תקופות מילדותי וכן חלומות מאובקים. אני פסעתי ברחובות המשתרגים, מביטה לצדדים, אל החנויות הצבעוניות לכבוד החג. עצי אשוח הוצגו לראווה, משלל הסוגים והצבעים, מרשימים בהדרם. קישוטים צבעוניים, כדורים כסופים ובובות סנטה קלאוס סמוקות מוצבות, מרצדות ככוכבים לנגד עיניי. בכל חגי החורף, במרבית הדתות החגים דומים זה לזה. אנשים מתכנסים בבתים, מול להבות האח הבוערות, המנורה עם התאורה הרכה, מחליפים מתנות, כסף. עורכים סעודות מלכים, אופים עוגות, סופגניות, עוגיות ג'ינג'ר, משקאות שוקולד, מרקים ולחמים מתוקים. כולנו חוגגים את ניצחון האור והאש על חשכת החורף, את לידת האלוהות, לידת האור. מוצאים את אותה חרב אשר מולה יהיה ניתן להילחם נגד אפלה שממנה אנו, בני האדם, כה פוחדים ומתרוקנים.

אני זוכרת את תקופות דצמבר-ינואר כתוקפות היפות בחיי. ההורים ממהרים ונחפזים, הילדים מתרגשים. עץ חג המולד שמוצב מדי שנה בבית, מקושט ממרגולתיו עד קודקודו בכוכב זהוב מרשים. אני זוכרת את טקס הברכות שערכנו, המזמורים שאיחדו את בני המשפחה יחדיו, המוסיקה ופנינו העולצות הגוברות על הברק והרעם בחוץ. הסיפורים והמעשיות של סבתא.

אולי השנה, אתלבש היטב ואצא אל הצוק מול הים, תחת שמי הליל. אביט אל הכוכבים וארגיש את הרוח הצוננת מלטפת את עור פניי. שאחזור אבשל משקה קקאו חמים, אוסיף לבנדר ווניל. אצית נרות אדומים אשר יאירו לי את החשכה. אשיר מזמורים לעצמי, ארקוד ואמחא כף