דיכאון,דמעות,שוב פעם ההרגשה הזאת כאילו נעצו סכין חדה בלב שלי.
הולכת לביצפר,מעמידה פנים שהכל טוב הכל יפה אותו הדבר כשאני יוצאת.
אבל כשאני בבית לבדי בחדר,אני מרגישה את המועקה הזאת,את הסכין הזאת בלב
ודמעות ממלאות את עיניי.ולמה זה קורה? בגללך. בהתחלה אתה רציתה אותי ואני רציתי אותך.ואתה השגת אותי. אני זוכרת איך כל הזמן הזכרת שאתה אוהב אותי,שאני מושלמת בשבילך איך כל הזמן היית קרוב אלי,חיבקת אותי,נישקת אותי אני זוכרת שעברנו הרבה דברים ביחד, והרבה דעות של אנשים קרובים שלא אהבו את הקשר שלנו. ואפילו ידיד אחד שלי אמר "עם את תשארי איתו,יום אחד זה יקרה ואת תגידי לעצמך,
וואלה כל הזמן הזה כולם צדקו מאני עשיתי." אני כבר מתחילה לחשוב שהוא צדק.
אתה מתעלם מימני,מתנהג גועלי,אני כבר לא בטוחה שכל מה שאמרת על שנינו בהתחלה זה נכון.
ומשהכי העיר אותי,המשפט הזה שחברה שלי אמרה כשראתה את שנינו יחד:"אתם לא
נראים כמו זוג...אתם לא מתקשרים בכלל"
אז בקיצור מיצינו את כל העיניין כע? אתה אהבת אותי,אני אוהבת אותך,אתה השגתה אותי
ואחרי זמן מה נגמר לך החשק.
למרות כל הדמעות שסכתת מימני,אני לא רוצה שכל משהיה בינינו ילך לזבל.
אני אוהבת אותך.אפילו יותר מידי.כנראה שמחתי מוקדם מידי שישלי אותך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
