אם היו לי את הכוחות להחזיר את השבועיים וקצת האלה ולנגן אותם בריפיט (כי אני מלכת הריפיטים), הייתי עושה את זה אפילו בלי לחשוב פעמיים. הייתי חייה עד יום מותי את השבועיים וקצת הנפלאים שעברתי, שהרגישו לי בדיוק כמו מצמוץ, עין אחת פתוחה ואני שם, ואז שניה אחר כך אני כבר לא. ולא האמנתי כשאמרו לי שיום יבוא וזה יגמר, ואני אצטרך לחזור למציאות ולשגרה, ובאמת שהשתדלתי לצחוק אבל בתוכי בכיתי נהר. ואם רק הייתי יכולה לצרוב את עצמי שם, והייתי מרגישה הכל מקרוב לתמיד, אולי רק אז הייתי מצליחה להתחיל לחשוב בצלילות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
