את מסמלת בעיניי את התגלמות הקסם האישי, ועל כמה שהוא משחק חשוב בחיים. באמצעים הכי זולים וקטנים עוררת בי דברים שלא מגע או מילים ישרות היו מצליחים לעורר בי.
התלתלים שלך, שנשארו בזיכרוני נעצרו וקרצו לי, ואת ניגבת את הרגש האחרון שנותר. השמש האירה והשאירה אותך עומדת מולי חשופה ושקופה לחלוטין.
הרגליים הארוכות שלך, שנמשכות ונמתחות עד סוף החלומות שלי, משבשות לי את מקצבי הלב. מלטפת אותן לכל אורכן, מתענגת על כל פיסת עור.
העיניים שלך, שחורות ועגולות, שקדים, חודרות לי לתוך הנשמה ומותירות אותי סחוטה. מחוררות אותי בשלמות ומנתקות אותי מהעולם.
עכשיו כשאני בעולם שלך, תני לי לספר לך כמה טוב לי כאן; העננים מתביישים להסתיר את השמש, היא זורחת כאן ומפזרת לך נצנצים בעיניים, את צוחקת צחוק מתגלגל וקורצת לי מרחוק.
מה אני אגיד לך, באמת, כמעט נדמה שרוקנת ממני את המילים. ואת מתהלכת לך בחולות בחצי-ריחוף חצי-הליכה, עם הגובה האסטרונומי שלך שהוא כמו
החלומות שלי, ובעצם, החלום שלי הוא את.