במקום שהרצאיונל והרגש נפגשים

ביומיים האחרונים כשאני מגיע לבלוג אני מרגיש איזשהי ריקנות - משמע אני לא יכול לכתוב כאן יותר ולפרוק את מה שאני מרגיש. משהו עוצר בעדי. ולמרות שהריקנות הזאת מונעת ממני להוציא את אשר על ליבי. אני רוצה לכתוב על הריקנות - בתקווה שהריקנות ואולי המחסום הזה לא יפריע לי. הריקנות הזאת מרגישה חלולה ולא מלאה - מכאן בא שמה ריקנות כמובן. שוב מטומטם שכמוני בא ומנסה לנתח את המילה ריקנות במקום לגעת בנושאים שלשם כך התכנסתי בבלוג. קצת נמאס לי. טוב - הרבה נמאס לי. נמאס לי מהמצב הקיים ומהמצב המיוחל שאף פעם לא מגיע. ואני מרגיש לאט לאט יותר ויותר את הריקנות משתלטת בכל יום שעובר ללא התקדמות. אני מרגיש שאני צועד במקום - למעשה אני מרגיש בדיוק להפך - הולך לאחור. כבר אין לי כל כך כוח לאנשים, גם לאלו מכם שהייתי מדבר איתם במסנג'ר - אתם אנשים מקסימים באמת, אבל פשוט אין לי כוח. אין לי עצבים. אני מעדיף את הלבד הזה שלי, זה פחות מפחיד מאשר להתאמץ. אני בנאדם פחדן. כל הזמן התמונות האלו צצות והיום איזה מזל שהיום הן הגיעו בהמוניהן - למעשה, ליתר דיוק שבדיוק כל 20 שניות קפצה לי תמונה כמו כדור טניס ששועט החוצה מקנה מכונת הטניס. אולי עדיף היה שהכדור טניס היה פוגע בי מאשר- המאמץ להתחמק ממנו. אולי הייתי מאבד את ההכרה לאיזה תקופה - אולי הייתי חוזר לפוסט טראומה - אנערף אני לא יודע. אני מרגיש כל כך לבד. בעצם אני מרגיש כל כך ריק וחלול ואף אחד לא מסוגל להביןאת זה. כולם צוחקים עליי בפנים, כולם מזלזלים, כולם אומרים כמה שזה לא בסדר להרגיש את מה שאנ ימרגיש.

שיזדיינו אותם אנשים.

חרא לי כל כך.

שיהיה לילה טוב.

אני בסדר- ממש בסדר- כל כך בסדר שאף אחד לא רואה כמה חרא לי. נמאס לי כבר לצעוק הצילו ולהשקיע על הזעקה כל כך הרבה אנרגיה ביעידה שאף אחד לא יבוא אליי, שאף אחד לא ישמע.

אני בסדר - אז זהו שבעצם ממש לא.

_______________________________________________________________________

לפעמים קצת נמאס לי להרגיש לבד - קצת נמאס לי להרגיש טרחה ונטל על כולם. בעצם תמיד נמאס לי להרגיש את הדברים הללו. נמאס לי להרגיש רק גוש בשר. נמאס לי שאני לא חשוב לאנשים. נמאס לי נורא שבחיים אני לא אמצא את האדם שיהיה רק שלי - האם זאת בקשה מוגזמת מידי?

גבולות ברורים עם קצוות מעוגלים. האוויר שמבחוץ דחוס - האוויר שבפנים משוחרר וצח. משבי רוח נעימים זעים מפעם לא פעם. שמש קופחת אל על וירח וכוכבים המחזיקים ידיים יחדיו בלילה. התמימות נושקת על פני כל אחד שחי בפנים לעומת האכזריות שבצד השני. ולפעמים זה מרגיש כל כך טוב על גבול הקיטשיות לראות את הבהוב הוורוד וגווניו הבהירים. והגבולות ברורים והקצוות לפעמים ישרים ולפעמים מעוגלים. ואנשים כאן הולכים ללא בגדים - עירומים. ורק דמעות שמחה פוקדות את עינהן ויש כאן הרבה הרבה ואולי הרבה מידי ילדים טובים וילדים שחיים. וכשאני מישיר מבט לצד השני אל מחוץ לגבול אני רואה את אותם ילדים אכולים בנגיפים, ושמש כמעט ולא חודרת את סבך העננים העבותים כיער ואנשים עייפים ותשושים מביטים אלינו מהצד השני עם בגדים בלויים ואצבע מאשימה וכעס התופח במצמוץ עיניהם. וכשאני רואה אותה מהצד השני, את האחת שאני אוהב אני תמיד מבחין בעניה. בעיניים שהכל כבוי אצלהן. כל הברק כאילו ונמשה מהן כמו משה התינוק בארץ מצרים. והלב כואב אולי קצת דואב והנפש מתייסרת למראה מזעזע כזה. וכשאני בבית - במיטה מנסה לישון ואיני מצליח מרוב רכבת עם מיליון ואחת קרונות מחשבתיים עליה והכל נקטע ברגע וכאשר תרנגולת שבלול שליד משכימה עם השחר אל יום טוב לנו ויום גרוע להם. ואז כשאני כל כך עצבני ומאבד את עצמי ואת הדעת מרוב מחשבות עליה. אז אני מבין שהכל בעצם

אשליה אחת גדולה. 

אני מפחד מעצמי ומכל התמונות ומכל הרגשות. אני כל כך מפחד מעצמי שאני אפגע באנשים אחרים בגלל הבעיות שלי בגלל שאני פגום.

אני מפחד שאף פעם לא אמצא את השלווה שאותה אני מחפש - מפחד שאני אשאר באותו מקום ואתקע.

אני כל כך מפחד מעצמי שאני לא אתקדם- שאני אשאר במצב הזה כל חיי.

גוש בשר.

אני לא רוצה יותר להרגיש את ההרגשה הזאת - שאני פגום. ההרגשה הזאת לא טובה - מעלה דמעות ותמונות לא רצוניות למול עיניי. אני לא רוצה יותר להרגיש שאנשים שאני איתם פגומים גם. אני ממש לא רוצה להרגיש שאני מגנט של הפגמים של כולם. אני לא רוצה להרגיש אפס וגוש בשר. ואני לא רוצה לפחד יותר. אנילא רוצה לפחד לאהוב- לפחד להרגיש, אני פשט לא רוצה את זה. נמאס לי לאכזב את כולם ואולי אפילו את עצמי -הרבה מאד דברים לא נורמליים בשבילי. ללכת לעבודה ולשמור על המסגרת הזאת אני לא מצליח - והבית אף פעם לא תומך. הם רק גורמים לי להרגיש יותר רע עם החלטה שעושה לי טוב מבפנים אבל גם עושה לי רע- כי אני נתקע בלופ הזה של מה הם יגידו והפחד הזה מלקבל סטירות על ימין ועל שמאל כל הזמן. אני באמת פגום - יש בי חלקים כל כך פגומים. אפילו החיוך שלי כבר לא שלי - הוא חיוך מאולץ שנמרח על הפנים כמו אודם שלא נשאר על גבולות השפתיים. אני פגום. אחרים תמיד מחפשים את מה שרע בי והם לא צריכים כי אני כבר עושה את זה במקומם ואולי זאת הבעיה - אבל הלופ הזה שלא נגמר לא מותיר אותי ברוגע מזה. אני מפחד שהדברים ישארו להיות כמו שהם - שדברים לא יזוזו ולא ישתנו. אני מפחד שאני לא אצליח לעמוד בציפיות של כולם, בציפיות שלי. אני מפחד לפגוע ולהיפגע מאנשים. אני מרגיש רע שהחיים שלי לא יכלו להיות קצת יותר נורמליים. אני מאד מאד כמה לחיים שהם מעט יותר נורמליים ורווים בשמחת חיים כלשהי. אני מרגיש חרא כשאני קם בבוקר - כי אין לי עבודה וכי אני צריך לחסוך כסף אפילו ולמרות שאני בן 20. אני צריך לעשות עם עצמי משהו. ויש לי בעיות והכי מציק שאנשים לא מבינים את זה. אנשים אומרים אוקיי יש לך בעיות תתמודד צא לעבוד! וזה לא ממש עוזר כי הם לא שם. החיים שלי לא מובנים מאילהם כמו שלהם. ולפעמים יותר מידי זה מרגיש פחות מידי ולבד מידי וקצת מידי. וכל מתערבב לי בראש כמו פרפרים הדבוקים לקורי עכביש ומנסים בכל כוחם לצאת מן התופת של החוטים. והכל כל כך רועש לי בראש וכל כך מוחשי בעיניים שלי, וכל כך כואבו התמונות האלו שהן צצות. אנשים לא יבינו את זה. אני מרגיש פגום. פגום כל כך. מרגיש מגנט של פגמים. אני מרגיש קצת רע - אולי יותר מידי רע.

פגום.

כיצורים אנושיים אנחנו תמיד נרצה להרגיש נאהבים על ידי מישהו - כדי אולי להרגיש פחות לבד עם הרע שבתוכנו - ואולי כדי סתם לקבל את תשומת הלב שחסרה לנו בבית. לאנשים רבים כל כך קשה לאהוב ואם הם כן אוהבים - קשה להם לשמור על האהבה שתתפתח ותפרח. ביצר שלנו אנחנו יצורים אנוכיים- אגואיסטיים, תמיד נחשוב עלינו לפני מישהו אחר, תמיד נרצה שלנו יהיה טוב. לפחות ככה זה ברוב המקרים. אנחנו לא מתאמצים להבין אנשים אחרים כי אנחנו מפחדים שאולי עצם ההבנה תגרור את אותו שובל דיכאון ורוע לתוכנו. אנחנו מעדיפים להתרחק, מעדיפים לשפוט, מעדיפים אולי לחשוב עלינו ועל מה שזה עושה לנו במקום האחר. כיצורים אנושיים וביולוגיים אנחנו מאד פרימיטיביים בכל הקשור לאהבה - נכון שיש לנו חברה והתפתחנו אלפי שנות אור מן האדם הקדמון אבל, בנוגע לאהבה אנחנו עדיין פרימיטביים. אנחנו אפילו לא יודעים להסביר מה זאת אהבה - נותנים הסברים לעצמנו או לאחרים שיצדיקו שאנחנו אוהבים כדוגמת : " כל פעם כאני רואה אותה הלב שלי פועם מהר וחזק נורא והידיים שלי מזיעות..."

היצר הרע שבתוכנו הורס את הכל - את העולם שלנו, אותנו ואולי גם אפילו את האנשים שאנחנו אוהבים. והדבר הכי נורא הוא שיש אנשים שמודעים לזה ויש עוד פחות אנשים שבאמת עושים משהו בנידון ומשנים את זה - ואולי מנסים להבין את האחר.

הקשר האחרון שהיה לי עם מישהי שהייתי איתה לפני כשנתיים - נגמר לפני כחצי שנה בין היתר כי עדיין היינו ילדים וגם כי אני פגעתי בה והיא פגעה בי , והקשר הגיע למצב מאד בלתי נסבל. בלתי נסבל עד כדי כך שכמעט כל שיחה שהיינו עושים הייתה תגלגלת לצעקות ולריבים. הקשר היה מאד לא בריא לשנינו והוא עוד עדיין גם בתור ידידים. אני יכול לומר שהיצר הרע שבתוכי השתלט עליי ופגעתי בה - בין הייתר בגלל מה שקרה לי בעבר וגם בגלל איך שהיא גרמה לי להרגיש. זה מעט מדכא לדעתאת זה. ואז בסוף הקשר אתה יושבעם עצמך ושואל : " איפה לעזאזל טעינו?" ואין לך כלכך תשובה. אתה יכול להצביע על כל כך הרבה דברים שמהם אתה מסיק כלום- כי עדיין כמה שהדברים מעצבנים ומקשים על הקשר - למה הקשר התגלגל לזה? וגם אם אתה כן יודע למה, זה לא ממש חשוב כי הקשר כבר נגמר והדבר שכן חשוב הוא ללמוד לקשרים הבאים. אבל לפעמים אתה נשאב לתוך מערבולת של מחשבות שפוקדות אותך בנוגע לזה. והפחד תמיד מתחיל לעלות ממורד גבך אליך.

כיצורים אנושיים מאז ומעולם תמיד היה לנו קשה להבין את האחר- מעטים האנשים שכן מבינים את האחר ובאמת לא שופטים אותו ויודעים איך להגיע אליו ללב. או שאולי מעטים האנשים שאני מכיר?

נשמע שבתור אנשים נורא קשה לנו לקבל ביקורת - כי זה אף פעם לא קל לנו לעכל אותה ואולי גם להכיל. יותר קל לנו להפיל את האשמה ולכעוס על מישהו חיצוני מאשר עלינו - כי שוב זה הרבה יותר קשה כביכול לבגוד בעצמך. בתור אנשים נורא קשה לנו לבוא לכעוס על עצמנו - כאילו אנחנו מנסים להימנע מתהליך אפוקליפטי השמדתי שמופני כלפי פנים - הגוף והנפש. אחת הבעיות המרכזיות שלי היא שכשאני כועס אז אני ישר מפנה את זה כלפי עצמי - כי תמיד לימדו אותי לעשות את זה כך - הנחילו לי שאני תמיד אשם. השרישו לי בתאי גופי שאני אפס, שכל מה שלא אעשה לא יהיה טוב, הטמיעו בי את ההרגשה שאני גוש בשר. ואני כל הזמן במלחמה. והמלחמה אף פעם לא פוסקת - וזה קצת מתסכל. כל החיים שלי לימדו אותי שלבקש עזרה משמע אומר להיות חלש - ולהטריח אנשים אחרים. למרות שבפועל - ברציונאל שלי שמבין שזה לא - זה לא ממש קורה. הבעיה הכי גדולה שלי זה לצאת מהלופ של מה שאני מרגיש כי לכל מקום שהפניתי את הפנים חטפתי מכות וסטירות לחי. בבית, במוסדות המשטרה והשלטון, בעמותות , מאנשים בכללי, ומהחברים והחברה שהייתה לי.

זה כאילו מרגיש שהצורך בלהגן על עצמי כל הזמן לא יפסוק כי ברגע שאני מפסיק - אני חווה דברים שאני לא רוצה לחוות כדוגמת התקיפה המינית שהייתה ב23.9. אני יכול לכנות את מה שאני חווה כל חיי בתור אונס - אונס פיזי, התעללות פיזית, התעללות נפשית, אונס נפשי, התעללות עצמית. הבעיה השנייה שלי - היא שאני מתחיל לראות את עצמי כמו אותם אנשים אחרים שפגעו ופגעו ורמסו אותי. אפשר לומר שאיבדתי קשר עם מי שאני הרבה זמן. הייתי מה שהחברה גרמה לי להרגיש ואיך שהיא ראתה אותי. הייתי בובת מין, הייתי הילד הקטן שמזלזלים בו בכל עת, הייתי עוד הרבה דברים שחלקם פחות סימפטיים ואחרים לא בהרבה יותר מהדברים הראשונים. בתור אנשים קשה לנו להכיל אנשים אחרים וכאב של הבריות שממול. אנחנו תמיד נימשך למישהו שמקרין אור מכיוון שזה יסיח את דעתנו מהכאב ומהפצעים שלנו - שזה קצת הגיוני וקצת מתסכל- כי אז זה אומר שאנחנו באופן תמידי ומתמשך כל הזמן פצועים, כל הזמן כואבים. אני יכול לומר עליי שלי באופן אישי מאד קשה להתקרב לאנשים, זה מפחיד אותי בכל רמ"ח איבריי, זה מבהיל אותי עד טרור. אני מפחד נורא שגם שכשאני לוקח החלטות הן לא יהיו בסדר כי תמיד הראו לי כמה לא בסדר לעשות צעד לבד. תמיד גרמו לי להרגיש שזה אף פעם לא יהיה טוב. ואני מקווה שהצעד שעשיתי עם העבודה- התפטרתי - יהיה נכון ולא יהיו בעיות עם השכר. משום מה זה מאד מפחיד אותי. בתור אנשים אנחנו תמיד שופטים אנשים אחרים כי שוב, הרבה יותר קל אחר מאשר אותנו.

אני חושב שאני אסיים עכשיו את הפוסט מכיוון שאין לי יותר מה להגיד, למרות שזה מוזר כי בדרך כלל תמיד יש לי מה לומר.

עשיתי צעד ראשון היום - התפטרתי מהעבודה אמנם לא בדרך הכי אופנתית שיש - פשוט לא עניתי ולא באתי למשמרת שהייתה לי היום. אני מקווה שרק שאקבל את המשכורת. דיברתי עם האקסית שלי ואמרתי לה את מה שאני חושב- וכמה שהיא עושה לי פחות או יותר רע וגורמת לי להרגיש כאילו אני במלחמה כל הזמן , כמו שהייתי כל החיים שלי בבית ובחוץ. אני מררגיש קצת יותר משוחרר למרות שאני בגיל שצריך לעבוד כי אני בן 20 - אבל אולי כרגע אני צריך זמן קצת בשביל עצמי כדי לפתור את הבעיות ואת כל הדברים שרצים לי בראש כמו אתיופים שחיים על חול. אנערף - אני סוף סוף עושה צעד ראשון בשבילי, אני רק מקווה שבבית לא יגרמו לי לחזור אחורה ויגרמו לי להרגיש רע קבינימט. הגעתי למצב מאד קשה ואני נמצא במצוקה - ואני כרגע צריך לפתור את הבעיות האלו מה גם מקומות עבודה שלא עושים לי טוב צריך לעוף משם כל עוד נפשי בי. אני מקווה שיהיה יותר טוב וקל - מבחינת הבית מה שמזכיר לי שצריך לחפור עכשיו לבית השנטי שיקבלו אותי שם.

צעד ראשון כבר עשיתי - נדמה לי.

חזרתי לא ממזמן אחרי הטיפול הפסיכולוגי , אחרי הפגישה הראשונית. היה טוב - באמת שהיה טוב, גרמה לי להבין כל מיני דברים. מחר אני הולך להתפטר בשביל עצמי. אני לא כל כך רוצה לפרט - אבל קצת מרגיש יותר טוב. אני מת לעוף מהבית כבר .

אני מרגיש פחות לבד בזכותך ובזכות הפסיכולוגית.

וכמובן גם שבזכותכם.

הם - האנשים שחיים בבית - מסתכלים עליי במבט מאוכזב ממני. משפילים מבט, מנסים שלא להביט בי כאילו פן אדביק אותם באיזו מחלה.

האנשים שבבית מתביישים בי - שאני נמצא בבית וחושבים שאני לא מתמודד. האנשים שבבית תוהים לעצמם וחושבים שהם יודעים הכל - כשבעצם הם

לא מבינים כלום. הם שואלים אותי כמה עולה הפסיכולוג- עונה להם 350 ש"ח לפגישה - ישר הם מחפשים את הפירצה דרך קופת החולים.

נמאס לי להרגיש מאכזב , הם גורמים לי להרגיש כאילו נטל. אני מרגיש טרחה. אני מרגיש מאכזב.

האנשים שחיים איתי בבית מתביישים במי שאני.

עריכה: לא נראה לי שיש לי עבודה...

אחרי כל מה שקרה אתמול - בערב עשיתי שיחה עם אמא שלי אחרי שהגברברים בבית יצאו { כוונה לאבא ולאחי האמצעי.}

אתמול קרה מצב כל כך מחורבן - גם סגרו את התיק וגם אחרי שאחי חזר מתאילנד וסיפרתי לו על העניין כי הוא ראה אותי עצבני אחרי השיחת טלפון עם המשטרה- הוא חייך לי מול הפרצוף ואז כשקמתי בעצבים והלכתי אז בטון המאד מאד עוזר שלו: "נו מה אתה הולך , בוא תשב כאן ונדבר על זה..."

סיפרתי לו קצת בחצאי משפטים והוא אמר שהסיטואציה מצחיקה אותו קצת ושאמרתי לו שסגרו את התיק - הוא שאל אם באמ תהיה נראה לי שהיו מאשימים. מה גם הוא אמר שאתה גבר אתה עובר יותר בחורות מאשר בנות גברים. סטיגמה. הוא האשים אותי שקפאתי, האשים אותי שקרה מה שקרה. וברגע שאני אומר לו למה אני הלכתי לאותו בנאדם - מכיוון שמהם לא קיבלתי את התמיכה אז הוא ממש צרח עליי, הוא אמר שאני כפוי טובה כי הוא ואמא ואבא מנסים - ות'אמת זה נכון - אבל בניסיון שלהם הם קוצצים לי את הכנפיים ואין להם את האינטילגנציה הרגשית כדי לבוא ולהגיד את המילים הנכונות. בדרך לא דרך שלהם הם שוב פעם הורסים אותי. זה מיאש אותי. זה ייאשאותי כל כך כי נמאס לי לתת כל כך מעצמי ושאף אחד לא מעריך אותי. נמאס לי כבר להילחם לבד ושאין לי אף אחד בסביבה היומיומית שאני יכול לבוא ולדבר איתו. זה הרגיש כאילו כל מה שאני אעשה לא בסר - דרך ההתמודדות שלי לא בסדר כי אבי מהתחלה היה נגד הגשת התלונה, הרגשות שלי לא בסדר כי אני אמור להרגיש באופן אחר. זה כבר כל כך נמאס - כי כנראה שאף פעם אני לא אמצא את השפה המשותפת איתם - הרגשתי כמו גוש בשר ללא יכולת להתנגד. הוא אמר לי שהוא מבין שקשה לי - איך לעזאזל אתה מבין אם אתה כל כך עסוק בלהטיף לאח שלך הקטן מוסר? איך אתה יכול להבין אם לא עברת את מה שאני עברתי? אתה לא יכול להבין. ועובדה שהנה אני כן נפתח ומנסה - הנה עובדה שדיברתי איתך ושלא הייתי חייב עכשיו מי לא בסדר עם מי? אבל הוא אף פעם לא יראה את זה- ואפילו שהכוונות שלו טובות תודה על לא כלום.

לפעמים זה ממש נמאס לי לנסות ולנסות ולנסות ואז הם באים בכמה משפטים מורידים לי את כל הביטחון - כל המוטיבציה - כל התקווה שעוד איכשהו הייתה לי. לפעמים הייתי רוצה לעוף מהבית כדי שאוכל לעוף. כי הבית קוצץ לי את הכנפיים ואני מנסה כל כך חזק שלהתפתח ולעוף. והנה אתמול לא הלכתי לעבודה כי לא הרגשתי טוב- כי הייתי על סף מעשה בלתי הפיך. אני שונא את אח שלי על זה שהוא לא מבין, על זה שהוא לא מסוגל לקבל ביקורת, על זה שהוא לא רואה כלום כי הוא יותר מידי עסוק בלחלק עצות שלא בהכרח מתאימות למצב שלי, על זה שהוא מזלזל באח שלו, נמאס לי כל כך.

לפחות אני איכשהו מקווה שיצלצלו אליי מעלם ואולי וארגנו לי דיור זמני מחוץ לבית כי בבית אני לא יכול להיות.

מה שגרם לי להרגישעוד יותר חלש - הוא שלא הלכתי לעבודה.

האוויר היה דחוס. אפילו ענפי העצים לא התנועעו ברוח הסוערת שהיית באותו יום, הכל היה שקט, חוץ מהרוח ששרקה. האנשים בחלוקים הלבנים שוב לקחו אותי. אמא אני לא מבין מה לא בסדר בי, הם אומרים שיש לי סכיזופרניה, מה זה? את יודעת אמא לפעמים כל כך קשה לי לחהיות פה, לבד, רק אני והנפש הפגומה שלי. ככה הם מתייגים אותי ' נפש פגומה', אלוהים באמת יצר אותי ככה? פגום? אמא, כותונת המשוגעים ממש לא נוחה הכל כך חשוף פה, וולגארי שזה כואב ונוגד את עצמו לצעוק לשלווה ולשקט. חם פה נורא, אמא, זה כואב בלב כל כך; אני מרגיש כאילו ירו בו כל כך הרבה פעמים שהדם כבר נזל החוצה ממנו ואין דם שיקרר אותו. אני רוצה לבכות כל כך אבל אני לא מצליח מכל התרופות האלה שנותנים לי. וכבאר אני לוקח את התרופות, אני מרגיש אותן נבלעות בוושט, מרגיש כאילו מושכות בכמה חוטים דימיוניים גורמות לי לרצות למות מאשר לחוש את תחושת חוסר האונים הזאת כשהכל נעצר לך בראש, ונהיה איטי. אמא, אז מה אם ניסיתי לעוף כמה פעמים, האיש ההוא אמר שזה בסדר. הוא אמר שרק אנשים מיוחדים רוצים לדעת לעוף ומתוכם אחדים באמת יכולים. הוא אמר שאני בין אותם אחדים. אבל לא הצלחתי, נראה לי שאיכזבתי אותו ובגלל זה הוא לא בא לפה יותר. ועכשיו אני באמצע בליינד דייט עם המוח וביחד אנו לוקחים סכין ומזלג וסועדים את ליבי. אני לא יודע למה הכל פה מתערבב. אמא! איפה את? הצילי אותי מהשפיות הזאת! אני רוצה להיות לא שפוי כדי שישחררו אותי לעולם הגדול ששם בחוץ, שאני אוכל לחיות שוב. אמא, הם שוב פעם באים והפעם יש רבים מאותם אנשם בלבן. הם לופתים אותי אמא! אני לא יכול להתנגד, אני לא מרגיש את הגוף כולו במעין טראנס שקט כזה שגורם לגוף שלך לשקוט. אמא בבקשה תחזיקי לי את היד שאעבור את מה שהם עושים לי. לטפי אותי, חבקי אותי, שימרי עליי כאילו הייתי בנך הכי טוב בעולם. אי! אמא זה כואב! אמא את צריכה להפסיק את זה! בבקשה צלצלי.
אמא, דמעות נקוות בעיניי יוצרות כמו מן שעקרוריות לדמעות נוספות אחרות שנכנסות לתוכן. ואף הדמעות הקטנות יותר יוצרות גם שעקרוריות לדם שיבוא. אמא אני מרגיש כאילו טפילים מטפסים עליי ולא משחררים אותי מן הכאב, הפחד הטרוריסטי הזה ששורר בחצי ליבי האכול. אל תצעקו! לא! זה כואב לי באוזניים! לא אל תיקחו אותי לבידוד! אמא חבל שלא עפתי איתך ביחד גם! הם עכשיו מוציאים אותי להורג.
מה זה אומר?
אמא....?

אני מבין שזה היה מספיק מטומטם - לפחות אני מנסה לא לתת לזה לנצח אותי

אני מבקש עזרה מעמותות סיוע לנוער במצוקה- גיל 20 עדיין נחשב נוער.

יכול להיות שאני אקבל דיור זמני או מה שזה לא יהיה.

זונה!זונה!זונה!זונה!זונה!זונה!זונה!

חרא!חרא!חרא!חרא!חרא!חרא!

נמאס לי!לנסות!

אפילו לזה לא היה לי את האומץ...

כזה חלש, אפס...

אני הולך היום ואני לא אחזור יותר. אני פונה קדימה למקום טוב יותר, למקום שבו אוכל להיות אני - למקום שבו אני אוכל למחוק את התמנות האלו. אני הולך למקום יותר יפה מהמקום שאני נמצא בו כעת. במקום הזה לא יהיו עוד דמעות ולא יהיו עוד צרחות והרגשה חלולה שנפערת במפנים. במקום הזה הכל הולך להיות טוב יותר. רציתי רק לומר תודה לכל האנשים שניסו לעזור ל, שהיו כאן, רציתי רק לומר שכיום אני מבין מהי הדרך לעולם טוב יותר. אני יודע שהדרך הזאת להגשמה עצמית ולהשתפרות עו ארוכה אך אני אעמוד בה- יותר נכון אשכב בה. רציתי לומר תודה לבוקר היפהפה שמפציע אחרי כל לילה חשוך, רציתי לומר תודה לעננים השמיימים ששטים במערבולת אוויר בלתי נראות מעל לראשינו. תודה לכל אלו ולכל מי ומה. תודה לכולם על זה שסגרתם את התיק ולא הבנתם. תודה לכולם על האשמות ועל העצבים הבלתי נגמרים. תודה לכולם על התמיכה בתשלם ועל עצם היותם כאן כי אין לכם משהו יותר טוב לעשות. תודה לכם ולי על השאכלנו את החיה הזאת שיש בתוכי שגדלה וגדלה ובעצם כשאני חושב על זה - עדיין היא גודלת. תודה לכל הילדים הנמרצים שלפעמים מעלים בי קצת גיחוך. תודה להוא שעשה לי את אשר עשה לי ולהם שעשו את מה שהם עשו. תודה לכל החכמים הגדולים בלילה או בבלוג שמגיבים ללא שם גם כן זונות. תודה לאלו שמצפים ממני להיות הפסיכולוג שלהם כשאני נמצא בתקופה הכי גרועה בחיים שלי, ולכל אלו שחופרים לי במסנג'ר כשבעצם לי אין יותר כוחות להגיב. תודה לכל אלו שלא רואים אותי ולאלו שלא מבינים. תודה לאנשים שרק שופטים ומאשימים. אבל הכי תודה חשובה לך.

אני מפחד להתמודד עם כל מה שמציף אותי, על כל התמונות, אני מפחד לחשוב על הבאות. אני מפחד נורא. כועסס נורא. עצוב נורא. מדוכא נורא. אני מפחד שאף פעם לא תבינו ולא תהיו שם. אני מפחד שרק תעמידו אותי כמו תמיד על טעותי ולא תהיו שם, שוב. אני מפחד מכם. אני מפחד מהעולם.

אני לא יכול יותר להתמודד כשאתם ככה, אני לא יכול יותר להילחם כשאף אחד כאן לא מבין - אני לא יכול יותר להמשיך במצב שבו אני שרוי במשך כל כך הרבה זמן. נמאס לי מכם, מהם, מהא ומההיא ומכולם! אני כבר לא מפחד יותר. לפחות אני עובד על ה. חולרות שכמותכם. אתם אף פעם לא תבינו ואתם אף פעם לא תגידו את המילים הנכונות. בני זונות כפויי טובה. כאילו כל מה שאני עושה זה לא טוב - זה אף פעם לא יהיה בסדר. ואני שונא אתכם על מה שאתם עושים לי, שונא אתכם על מה שאתם גורמים לי להרגיש. שונא אתכם נורא. אני אף פעם לא אהיה מספיק. זה תמיד מרגיש כאילו זה לא טוב. זה תמיד מרגיש כאילו כל הסיטואציה מצחיקה- וכל המצחיקות הזאת בגללי - אני אשם. גוש בשר! זה מה שאני וזה מה שתמיד אהיה. אני כבר לא יכול לבכות - אני כבר לא מצליח לעצור אותן - הן חנוקות בתוך הגרון והגרון מנסה להשתחרר להשמיע איזשהו צליל אך לשווא- ורק משיכות האף החוזרות ונשנותנשמעות. אני שונא את עצמי. ואני שונא אתכם. אני לא מאמין בכם יותר, אני לא מאמין בהתקדמות שלי יותר ובמעשים שלכם. כואב לי כבר בבית הזונה הזה מלהרגישאת הכאב הזהת. אני באמת שלא מצליח יותר להתמודד- אתם לא תבינו ואף פעם לא תבינו. כנראה שאני יותר מידי תמים להאמין שאתם כן תוכלו להיות שם. כנראה שאני באמת לא מספיק חכם וטוב. כנראה שהכל באשמתי כמו שאתם תמיד אומרים לי. אתם בני זונות של אנשים ואני שונא אתכם!

גם כשאני מנסה הכי חזק להילחם- זה אף פעם לא טוב. זה אף פעם לא מספיק. זאת אשמתי- כמו תמיד. כפויי טובה.

אני נפרד מכם וכנראה שלא אשוב לכתוב פה עוד, תודה לכל האנשים שהיו פה.

זה קצת מצחיק איך החיים מתקדמים.

קמתי בבוקר- צלצלתי למשטרה כדי לבדוק מה קורה עם התיק ואמרו לי שהתיק נסגר. כוסאמק, נסגר התיק - החליטו שאין עבירה. אין עבירה ובכל זאת אני סובל - כל יום את הפלאשבקים ואת תהמונות. אין עבירה ממש. אני מרגיש גוש בשר - ואין עבירה. נכון, אין עבירה.

אף פעם לא תהיה עבירה. אני עצבני נורא.

ביקשת ממני שאצייר לך קשת בענן מהחיוך שלך שתחייך לעולם העכור והשחור.

ביקשת ממני לצייר שמש חמה מהעיניים המלבבות שלך.

ביקשת ממני לצייר לך את העולם שלי

מהדימיון שלך-

ולא יכולתי, כי הדימיון שלך כולל אותי.

תפסיקו לרדוף אותי, בבקשה, תפסיקו לרדוף אותי. אתם אף פעם לא מפסיקים! תפסיקו לבוא! תפסיקו לגעת בי ולעשות בי דברים שאני לא ביקשתי! תפסיקו לחייך בזמן שאתם רואים אותי נאבק בתוך עצמי - בקיפאון הזה - תפסיקו להפחיד אותי! תפסיקו לגרום לי לגוש בשר! תפסיקו את כל התמונות האלה שצצות מולי בעיניים. תפסיקו לגעת בי. תפסיקו להתקרב אליי ולהסתכל עליי במבט הזדוני שלכם. תפסיקו בבקשה, לגרום לי להרגיש רע בגלל מי שאני, תפסיקו להאשים, תפסיקו לא להבין. תפסיקו לקרוע ממני את השפיות ותוך כדי גם את הכבוד הזעום שעוד נות בי. אני רוצה שתפסיקו לגרום לי להרגיש כמו בובה ותו לא - שתספק לכם את כל הצרכים. תפסיקו לא לשאול מה אני רוצה - ואולי כן תתייחסו אליי. תפסיקו, פשוט בבקשה תפסיקו להיות אתם מה שאתם בשבילי ופשוט תלכו. בעצם תפסיקו להיות לי בזיכרון.

אתה מבין ברגע שהכעס והפחד מתחברים לנקודה אחת - העולם משנה צורה לעולם פרדוקסלי באופן מבהיל על גבול הגרוטסקי. וברגע שהעולם נהיה כזה מפחיד וכל הצבעים מתחלפים לחושך שאין לו צורה ואין לו שם - אז הלב שלך מפרפר במעגלים קטועים כמו ציור של ילד בן שנתיים. והריאות לפתע פוסקות את מלאכת ההאוויר שלהן - והכל פתאום נראה מבעד לעיניך במעומעם הקולות שהקיפו אותך מכל עבר- לאט לאט נהיים שקטים.

אתה מבין ששום דבר לא יכול להיות יותר מפחיד מעצם הידיעה שהפחד משתק אותך, מעצם הידיעה שאתה כמו על שלט רחוק בגוף שלך ללא יכולת לשלוט על עצמך. וזה הכי מפחיד- זה תמיד הכי מפחיד לראות את העולם, לראות את הגוף שלך, לראות ולהרגיש - כן בעיקר להרגיש את כל הדברים האלו ללא שום יכולת להתנגד. זה תמיד הכי מפחיד להביט במראה.

אתה מבין שאתה מטומטם.

אתה מבין שאתה חלש.

_______________________________________________________________________________

היום אח שלי חזר מתאילנד וכרגע הוא ישן ונוחר על הספה הכחולה שיש לנו בסלון- לא ממש יצא לי לראות אותו שכן הייתי בעבודה ובעבודה הרגשתי על הפנים- נורא. אני מרגיש שאני חייב עזרה בדחיפות - אני מרגיש שאני לא יכול לעשות את הדברים ולשאת אותם עוד לבד- אני מרגיש ששגרת החיים שלי שאני מנסה בכל כוחי לשמור עליה מתפוררת לי בין האצבעות.

לאבא ואמא היקרים, אני אמנם כבר בן 20 ואני אומנם עובד ומתאמץ לעשות דברים - כדוגמת הספורט והמוזיקה. אבא ואמא יקרים , בשבוע הבא אנימתחיל טיפול - אני לא יודע איך לגשת אליו ואני מפחד נורא, אני לא מצפה מכם שתבינו ותתנו יד תומכת ואולי גם כתף רחבה להישען - כי בחיי בעבר שלי אתם אף פעם לא הייתם שם. בדרך לא דרך שלכם תמיד גרמתם לי לשנוא את עצמי בזכות מי שאני, תמיד גרמתם לי להרגיש לבד - כי אתם לא הייתם שם. אף אחד לא היה שם כשאותם דברים קרו ושהכי הייתי צריך אתכם בתור הילד שלכם. זה הייתי רק אני ואותם אנשים שעשו לי את אשר עשו לי - וזה עדיין מותיר אחריו שובלי טראומה שמגיעים אליי גם בחיים העכשווים שלי. אמא ואבא יקרים, תמיד השוויתם אותי לבנים האחרים שלכם - תמיד גרמתם לי להרגיש שאני צריך להיות כמותם - תמיד בדרך לא דרך שלכם אמרתם : " אתה חלש. אתה לא חזק כדוגמת X או Y .."

ובכן אמא ואבא יקרים, אני בא אליכם בטענות ואולי אפילו מבין אתכם קצת - אני בא אליכם בטענות שכשהבן שלכם הרחיק את כולם ועשה כל כך הרבה דברים שבאמת לכל הורה אחר - הייתה מופעלת לו סירנה בראש וזיקוק help me! מיד היה מופיע, ולכם, אף פעם לא הייתה לכם, אין את האינטליגנציה הרגשית או את היכולת להכיל אותי ואת הדברים שפוקדים אותי מידי יום ביומו. אם פעם כעסתי נורא עליכם - כיום לאט לאט הכעס שוכך ואמנם הצלקות עדיין נשארו פתוחות- אני מבין מאיפה נובעים הדברים מנקודת מבט כמעה יותר בוגרת ויותר מפוקחת. לאמא ואבא היקרים כשאני לא אהבתי את עצמי - אתם לא הייתם שם כדי לאהוב אותי כדי להראות לי אהבה בדרך כלשהי - אולי זה גם נובע מבעיה שנוצרה לי שהיא תרגום לא נכון של העולם. ואמא ואבא היקרים אתם לא היחידים בעולם שלא מבינים אותי - אתם לא היחידים בעולם שלא יכולים להכיל אותי ואת מה שקורה לי. אתם לא היחידים בעולם שכן שופטים, שאף פעם אי אפשר להתייעץ איתם, שאין להם מודעות עצמית, שלא מסוגלים לקבל ביקורת. לאמא ואבא היקרים - הבן שלכם שהוא אני פיתח ביטחון עצמי ברצפה - שנאה עצמית - חלומות רעים שכל הזמן פוקדים אותו - תמונות ופלאשבקים- לקיחת אשמה עצמית באופן מיידי.

לאמא ואבא היקרים ולאחים שלי - אמנם אתם המשפחה שלי אבל תקופה ארוכה מאד מהחיים שלי לא החשבתי אתכם ככאלה.

ועכשיו, נכון שאני מנסה לגשר ולצאת מכל המגננות שלי אבל אני עדיין לא מרגיש שאתם יכולים להבין - אני עדיין לא יכול לומר שאתם מכירים אותי ובאמת יודעים מה עובר עליי. ובעצם כשאני חושב על זה, זה קצת מוזר לי לבוא אליכם בטענות כי בעצם אף אחד לא יכול להבין אותי. אבל אני בא אליכם בטענות כי בתור הורים לא הייתם צריכים להתנג כמו שהתנהגתם , לא הייתם צריכים לכעוס עליי וכל הזמן להתעצבן, לא הייתם צריכים להגיד כמה אתם מתביישים בבן שלכם - כמה אתם לא גאים בו על זה שהוא עשה צבא בגלל שהטראומות פקדו אותו וההדחקה החלה לצוץ בתקופת הטירונות - לא הייתם צריכים להתבייש בבן שלכם ולהטיח לו בפנים כמה הוא חלש  - כי הוא לא היה צריך את זה ממכם. הוא ידע לכל אורך הדרך כמה הוא חלש ואפס ולא שווה כלום.

לאמא ואבא היקרים כמה שאתם ההורים שלי - אתם לא מילאתם את תפקידכם במשך כל חיי.