כשאני מביט באנשים אני רואה את עצמי בהם - לפעמים אני רואה אנשים אחרים באנשים שמולי. הכל מחובר ולא מקושר למול עיניי. אני מרגיש שאני רוצה לעוף בימים מסוימים בימים קצת פחות טובים. אני מוצא את עצמי מייחל לפעמים שיבינו אותי - מייחל שיראו אותי כמו שאני. אני רוצה לצעוק ולצרוח עד שמיתרי הקול שלי יקרעו ואפרוט עליהם כמו מיתרי גיטרה. אני מתגעגע לתקופה שבה יכלתי להיות יותר אני ויותר להרגיש. בלילות ובערבים נעימים ולא קרים במיוחד אני מוצא את עצמי מביט מהחלון או מתיישב על ספסל עץ ומביט על העולם. על כל הרעש והתזוזה שאנו בתור יצורים חיים עושים.
זה קצת כואב להבין שאתה לא יודע כלום על העולם. זה קצת כואב שהכאב הזה מתפשט בתוך ליבך כמו חלל שרק רוצה לגדול מבפנים הלב. להבין שאתה לבד. להבין שאולי איבדת את הדבר החשוב ביותר שלך - אותך. להבין שהאדם היחיד שאהב אותך אבד גם ושלא תוכלו להיות יותר ביחד. אני מתגעגע לכל כך הרבה תקופות. מייחל לכל כך הרבה דברים לחזור לקדמותם. כשאני רוקד הכל נעלם. כשאני רוקד כשאני שר מנגן הכל נעלם. זה אני מראה לעולם את מי שאני. זה פשוט אני. ולא אני שמישהו אחר שמזכיר אותי. אני מיוחד. אולי קצת דפוק. אולי קצת עם בעיות. אבל זה מי שאני ואני מיוחד.
לפעמים כשאני שוכב בלילה - אני חושב על כמה שאני רוצה להיות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פצוע נפש