בוקר חרא. אמא חרא. חיים חרא.
אף אחד לא מבין אותי וזה כואב - זה מעצבן. כולם כועסים וצועקים עליי, כולם בני זונות. אני מקווה שתמותי, באמת. נמאס לי ממך, נמאס לי שצועקים עליי, נמאס לי לראות את התמונות , נמאס לי להרגיש רע עם עצמי ועם מי שאני. נמאס לי כל כך. אפילו הבנאדם שהכי הבין אותי אתמול התאבד - הוא היה במוסד פסיכיאטרי סגור - חלה בסכיזופרניה ובטורט. הוא היה בנאדם מדהים כל כך. חבל שהוא לא כאן. אני חושב שהוא הבנאדם היחיד שאי פעם ממש הבין אותי ולא שפט והוא היה יקר לי. אבל כנראה שכמו שהחיים לימדו אותי שום דבר יקר וטוב לא נשאר אצלי. אני מקווה שעכשיו לפחות הוא לא סובל. כי כל החיים שלו הוא סבל , ועם כל העצב שבדבר אני מקווה שעכשיו יותר טוב לו ומתנחם בעובדה שהוא השתחרר מהחיים החרא שהיו לו.
נמאס לי - באמת נמאס לי כבר לרצות לבכות ואני אף פעם לא מצליח. זה כמו מסור חשמלי שנתקע לך בגרון והוציאו לו את החשמל - ועכשיו לך תתמודד עם זה. אני יכול להתמודד עם זה? כבר נמאס לי להתמודד - זה יותר מידי קשה בשבילי. יותר מידי קשה כשכל העולם שוב ושוב ושוב ושב עושה לך את אותם דברים. והתמונות המזוינות לא מפסיקות להבהב לי בראש כמו מנורת לילה מכוערת. והעיניים, העיניים שלי מבועתות מרוב פחד. הלוואי שהכל היה שונה. הלוואי שהיתי יכול לצאת מהבית, הלוואי שהיה לי יותר קל, הלוואי שהחיים שלי היו משהו אחר ממה שהם.
אני נזכר במשפט מטומטם - " אנחנו עושים את החיים שלנו למה שהם..." , יופי למה לא נפיל את הכל עלינו? ומה איתי? בתור ילד אני הייתי אשם שעשו לי את מה שעשו לי? בתור ילד אני אשם שנפלתי על משפחה כזאת מצורעת ואימפוטנטית? בתור ילד - אני אשם שהכלי היחיד שיכלתי לסגל לעצמי זה לבגוד בכל האנשים?
כבר נמאס לי כל כך - אני לא יודע אם אני אוכל לחכות ליום רביעי, אני לא יודע אם באמת יהיה לי את הכוח. אני לא יודע אם בא לי כל כך להתמודד - כי החיים שלי גרועים נורא. אני נלחם עם עצמי , נלחם עם העולם. אני ממש נלחם מול כולם. המצב שלי לא משהו, החיים לשי לא משהו, מה שאני מרגיש עכשיו לא משהו.
בחיים לא יהיה אף אחד שיבין אותי , בחיים לא יהיה אף אחד שיבוא כאן איתי וואלה לא יתעצבן עליי. אני שונא אותם. שונא אותם כל כך.
כל השנאה שלי זה רק עליהם - רק על המשפחה, אני כועס עליהם -לא זה כבר מעבר לכועס. אני מתעב אותם.
אין לי כוח יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פצוע נפש