במקום שהרצאיונל והרגש נפגשים

אחרי כל מה שקרה אתמול - בערב עשיתי שיחה עם אמא שלי אחרי שהגברברים בבית יצאו { כוונה לאבא ולאחי האמצעי.}

אתמול קרה מצב כל כך מחורבן - גם סגרו את התיק וגם אחרי שאחי חזר מתאילנד וסיפרתי לו על העניין כי הוא ראה אותי עצבני אחרי השיחת טלפון עם המשטרה- הוא חייך לי מול הפרצוף ואז כשקמתי בעצבים והלכתי אז בטון המאד מאד עוזר שלו: "נו מה אתה הולך , בוא תשב כאן ונדבר על זה..."

סיפרתי לו קצת בחצאי משפטים והוא אמר שהסיטואציה מצחיקה אותו קצת ושאמרתי לו שסגרו את התיק - הוא שאל אם באמ תהיה נראה לי שהיו מאשימים. מה גם הוא אמר שאתה גבר אתה עובר יותר בחורות מאשר בנות גברים. סטיגמה. הוא האשים אותי שקפאתי, האשים אותי שקרה מה שקרה. וברגע שאני אומר לו למה אני הלכתי לאותו בנאדם - מכיוון שמהם לא קיבלתי את התמיכה אז הוא ממש צרח עליי, הוא אמר שאני כפוי טובה כי הוא ואמא ואבא מנסים - ות'אמת זה נכון - אבל בניסיון שלהם הם קוצצים לי את הכנפיים ואין להם את האינטילגנציה הרגשית כדי לבוא ולהגיד את המילים הנכונות. בדרך לא דרך שלהם הם שוב פעם הורסים אותי. זה מיאש אותי. זה ייאשאותי כל כך כי נמאס לי לתת כל כך מעצמי ושאף אחד לא מעריך אותי. נמאס לי כבר להילחם לבד ושאין לי אף אחד בסביבה היומיומית שאני יכול לבוא ולדבר איתו. זה הרגיש כאילו כל מה שאני אעשה לא בסר - דרך ההתמודדות שלי לא בסדר כי אבי מהתחלה היה נגד הגשת התלונה, הרגשות שלי לא בסדר כי אני אמור להרגיש באופן אחר. זה כבר כל כך נמאס - כי כנראה שאף פעם אני לא אמצא את השפה המשותפת איתם - הרגשתי כמו גוש בשר ללא יכולת להתנגד. הוא אמר לי שהוא מבין שקשה לי - איך לעזאזל אתה מבין אם אתה כל כך עסוק בלהטיף לאח שלך הקטן מוסר? איך אתה יכול להבין אם לא עברת את מה שאני עברתי? אתה לא יכול להבין. ועובדה שהנה אני כן נפתח ומנסה - הנה עובדה שדיברתי איתך ושלא הייתי חייב עכשיו מי לא בסדר עם מי? אבל הוא אף פעם לא יראה את זה- ואפילו שהכוונות שלו טובות תודה על לא כלום.

לפעמים זה ממש נמאס לי לנסות ולנסות ולנסות ואז הם באים בכמה משפטים מורידים לי את כל הביטחון - כל המוטיבציה - כל התקווה שעוד איכשהו הייתה לי. לפעמים הייתי רוצה לעוף מהבית כדי שאוכל לעוף. כי הבית קוצץ לי את הכנפיים ואני מנסה כל כך חזק שלהתפתח ולעוף. והנה אתמול לא הלכתי לעבודה כי לא הרגשתי טוב- כי הייתי על סף מעשה בלתי הפיך. אני שונא את אח שלי על זה שהוא לא מבין, על זה שהוא לא מסוגל לקבל ביקורת, על זה שהוא לא רואה כלום כי הוא יותר מידי עסוק בלחלק עצות שלא בהכרח מתאימות למצב שלי, על זה שהוא מזלזל באח שלו, נמאס לי כל כך.

לפחות אני איכשהו מקווה שיצלצלו אליי מעלם ואולי וארגנו לי דיור זמני מחוץ לבית כי בבית אני לא יכול להיות.

מה שגרם לי להרגישעוד יותר חלש - הוא שלא הלכתי לעבודה.