אה,כן, וגם להפסיק לדחות דברים כי אני מפחדת שאני לא אצליח לבצע אותם. כן, גם זה חשוב.
ואני סתם מרגישה סתומה עכשיו בגלל כל כך הרבה דברים.
וכבר 2 בלילה, מפתיע איך שכל לילה שאני נשארת ערה עד מאוחר השעון זז יותר ויותר מהר.
____
אין לי מילים לתאר כמה אני מאושרת שלא צריך לקום לבית ספר. יום ראשון זה פשוט יום רע וחסר מזל בשבילי, תמיד כשאני לא מגיעה לבית ספר ביום הזה, השבוע הולך יותר טוב ובכלל מתחיל מצוין. אני פשוט מתעבת ימי ראשון, ועכשיו זה עוד יום חופש מתנה שקיבלנו מבית הספר אז בכלל מעולה :)
יש הרבה דברים בחיים שלנו שאנחנו מאבדים, משילים מעצמנו, אבל בדרך כלל אנחנו לא שמים לב לזה, כי תוך כדי שאנחנו מתקדמים בחיים הדברים האלה מתחלפים בדברים חדשים. אבל יש דברים שאי אפשר להחליף,ובגלל זה כ"כ כואב לנו כשהם אינם יותר.
חברים מתחלפים, אנחנו מחליפים את הגן והיסודי בחטיבה ותיכון, את גן המשחקים שהיינו משחקים בו באיזו מסיבה בהרצליה, את ערוץ הופ בערוץ הילדים בערוץ 2,ואנחנו משאירים דברים בעבר שלנו בהבנה שזה מה שצריך להעשות וזה בסדר... אבל יש אנשים שהיו שם כ"כ הרבה שבמציאות החדשה שלנו אין במה להחליף אותם, וזה כ"כ כואב כשאנחנו מאבדים אותם.
____
עוד מסקנה חשובה משיחת חמישי מדכאת בלילה איתה ♥♥♥♥♥♥
חחח מה כבר חדש ? ;)
העפתי את הרשימות בבלוג כי הן נמאסו עליי.
זה דיי בעייתי מבחינתי שאין רשימות, כי רשימות, למרות שלא תמיד בעל הבלוג בוחר לתאר בהן את האופי שלו,והן יכולות להיות כל דבר, תמונות, ציטוטים, סתם משפטחם לא ברורחם, או הדבר הסטנדרטי עם כמה מילים שמדברות על איך האדם רואה את עצמו, הן סוג של מפתח כניסה כזה לבלוג. ואני מניחה שהן מספרות על המצב הנוכחי של בעל הבלוג והן לא קבועות, כי תמיד חשבתי שכן אבל עובדה שרשימה שעשיתי לפני שנה וחצי נראית לי ממש מטומטמת עכשיו. בלוג בלי רשימות אבל עם פוסטים נראה נטוש ומאיים. כמו בית גדול חשוך וריק שהדלת שלו פתוחה אבל אתה לא יודע לאן אתה נכנס. אז אני אצטרך לסדר רשימות.
וגם, בעקבות שיחה עם חברה הבנתי שכנראה אצטרך לשנות את העיצוב כי הוא מכביד על המוח של אנשים שקוראים ובמיוחד העורכים של ישרא חח ..
אז אני פשוט צריכה למצוא זמן להיות קצת יצירתית, לעשות כמה דברים נחמדים ברשימות ואולי לשנות עיצוב (למרות שיהיה ממש חבל כי אני נורא מתחברת לכחול-שחור הנוכחי).
אני רוצה לספר לכם שלושה מקרים שהייתי עדה להם בימים האחרונים.
הראשון – יש לי חברה שאוהבת מאוד את הסדרה GLEE, והיא גולשת בקבוצה של גלי בפייסבוק. גם אני אוהבת את הסדרה ויש לי לייק על הקבוצה, אבל אני לא באמת גולשת בה, והיא בתור מעריצה מטורפת נמצאת שם כל היום בערך ומכירה את כל האנשים שם. אני תמיד רואה את כל הפרסומים והדברים שהיא מגיבה עליהם בניוז פיד שלי. פרק של גלי אמור להיות משודר בחמישי בערב, עם צאת יום השואה.
לפני כיומיים ראיתי שמישהי שם שאלה האם שאר האנשים חושבים שזה בסדר לראות גלי ביום השואה.
זה היה תחילתו של דיון שהגיע ליותר מ—300 תגובות,שבו בסופו של דבר אני וחברה שלי מצאנו את עצמנו מגיבות מגילות כועסות וארוכות לכל מיני תגובות מזעזעות שהיו שם.
נאמרו שם דברים כמו – "למי אכפת מיום השואה?" "זה סתם יום רגיל בשנה" "אני לא אשב ואבכה על אנשים שלא הכרתי" "אין מצב שאני אפספס פרק של גלי בגלל כמה אנשים שמתו ולא הכרתי" "אנשים מתים כל יום, מה לעשות שכולם מתים בסוף, למה שנעצור את החיים שלנו בגלל זה?".
השני – אמא שלי עובדת עם שני גברים שהיא לא יכולה לסבול באופן כללי, בלשון המעטה. היום אמור להיות משודר משחק כדורגל חשוב כלשהו,איזה רבע גמר של משהו. היום כל היום בעבודה שני הגברים האלה לא הפסיקו להתבכיין ולקטר על זה שלמי לעזאזל יש כוח ליום השואה, על כמה שזה לא הוגן שלא מרשים להם לראות את המשחק שלהם, (ציטוט אמיתי!נשבעת) - "מה נעשה כבר? נראה את רשימת שינדלר שראינו מיליון פעם?! אולי כדאי שכבר יעשו מזה מיוזיקל, לפחות זה לא יהיה כל כך משעמם!". המנהל שלה לא טרח לומר כלום, היחיד שאמר משהו היה מנהל אחר שבמקרה עבר במקום ושאל אותם איך הם לא מתביישים.
השלישי - בשלישי מדובר בתמונה שפורסמה בפייסבוק. חשוב לי לציין שקודם, כמובן, זעמתי, אבל בהמשך הערב הדברים התבררו והסתבר שאותו האדם לא באמת כתב את הפוסט הזה אלא פרצו לו לפייסבוק, אז נא לא להתלהם עליו. אני פשוט מציגה את התמונה כי אותו אדם לא באמת חושב ככה,אבל עצם העובדה שמישהו פרץ וכתב את זה מראה שיש בארץ אנשים שכן. הנה תמונה המדוברת: http://a2.sphotos.ak.fbcdn.net/hphotos-ak-ash3/546498_388044144562879_100000718915719_1267874_1564363296_n.jpg
הרביעי - אני ושני ידידים שלי מהכיתה דיברנו בשיחת ועידה, ואחד מהם הזכיר את אותו המשחק מקודם, ואמר שבגלל שלא משדרים אותו בגלל יום השואה הוא חיפש אותו בשידור חיי באינטרנט. כשתקפתי אותו קצת על זה שזה "קצת" לא מכבד, הוא אמר "אבל אני צופה גם בשידורים של יום השואה תוך כדי!".
ככה מצאתי את עצמי בימים האחרונים מוקפת במקרים של אנשים שפשוט שכחו על מה אנחנו מדברים פה.
אז ממ.. כן. פעם הייתה פה שואה, ומלחמה, יש מצב שאתם זוכרים אותן ?
פעם היו פה שישה מיליון יהודים יותר, 20 מיליון תושבי ברית המועצות יותר... בסה"כ 60 מיליון אנשים יותר בעולם.
השנה, כשלמדנו את השואה במסגרת היסטוריה ב', המורה שלי להיסטוריה אמר שהרבה פעמים, השונאים החריפים ביותר של היהדות הם יהודים בעצמם.
אני המומה, עצובה, כואב לי ובחיים לא היה לי יום שואה שכשזה.
יום שואה של התפכחות.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני איבדתי כל טיפת שייכות שעוד נשארה לי לעם הזה ולמדינה הזאת.
ותאמינו לי שאם אנשים כאלה חיים בקרבנו, מגיע לנו מחבלים פלסטינים ומגיעה לנו פצצת אטום איראנית.
אני כל כך מאוכזבת מאיתנו, אנשים!
אנחנו חייבים לזכור, להתעורר.
אנחנו דורשים מכל העולם לזכור את השואה שלנו, אנחנו קוראים לה "ה-שואה" ואנחנו משתמשים בה כתירוץ לכל דבר אפשרי שאנחנו עושים, מוצדק ולא מוצדק כאחד.
אבל האם השואה הפכה ללא יותר מקלף מיקוח ?
האם מול פניהם של ניצולי השואה שמתים בדירות הקטנות שלהם אי שם מתחת לקו העוני, הפך בשבילנו יום השואה לעוד יום מעצבן כזה בשנה, שצריך לעבור כי אין מה לעשות, שצריך להתמרמר בשקט - כי אנחנו לא יכולים לראות תוכנית טלוויזיה בגלל היהודונים המפגרים האלה שלא עשו כלום חוץ מגם לתפוס מקומות באדמה לכל אורך אירופה ו70 שנה אחר כך מכריחים את כולנו להתנתק מהחיים הנוחים שלנו ליום אחד- ושצריך לעמוד בו בצפירה כי זה מה שכולם עושים ונו לא נעים וזה?
קל לשכוח, אתם יודעים. מאוד קל לשכוח.
אנחנו צריכים לזכור כ"כ הרבה דברים. מחאה חברתית וטילים בדרום והבעיות הפרטיות שלנו ולהטעין את הסמארטפון וללמוד לבגרויות ולראות משחקי כדורגל ומה שזה לא יהיה.
וקשה לתפוס. כשהיינו ביד ושם השנה עם הכיתה, המדריך שלנו אמר לילד אחד לעצום את העיניים ואז הוא אמר לו "שישה מליון. כשאתה עוצם את העיניים ואני אומר לך את זה, מה אתה רואה?", והילד התבלבל, לא ידע מה לענות לו. קשה לתפוס לא רק שישה מיליון, קשה לתפוס מקלחות גז, וקשה לתפוס מה זה לעמוד ערום עם עוד 20 אנשים בתור בור כשחייל במדים יורה בך. וקשה לתפוס לשכב 5 שנים בתוך בור מחבוא, וקשה לתפוס מחנות השמדה וקשה לתפוס שלדים מתים בגטאות וקשה לתפוס מה זה כשאין אוכל ומה זה כשעוצרים אותך ברחוב ומתחילים להרביץ לך כי הלכת על המדרכה וקשה לתפוס צעדות מוות.
קשה לנו לתפוס, והרי שמענו את הסיפורים האלו כבר מיליון פעם, וכולנו יודעים שהייתה שואה, שנראית לכולנו כבר כמו עוד אירוע משמים משיעורי היסטוריה, ונו באמת הרי אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין למכחישי השואה ואוף נו למי יש עוד פעם כוח לטקס עם בנות זייפניות וילדים שלא יודעים להקריא מדפים מספרים שקשה לתפוס?
גם אני, בתור אחת שהנושא מאוד מאוד קרוב לליבה באופן כמעט אובססיבי, לפעמים שוכחת. הזכרון מתקהה, אני מתעסקת בבעיות היומיום... אבל אז, כשמגיע יום השואה, אני נזכרת, בכל פעם מחדש. בכל פעם מחדש כשאני יושבת וצופה בכל מה שמשדרים בטלוויזיה, הכול חוזר אליי כמו בום, כל הזעזוע והכאב ורגשות הכבוד לאנשים האלו שנאלצו לחיות את זה. הכול מציף אותי מחדש, ויש לי דמעות בעיניים, ואני יודעת שאני לעולם לא אוכל לשכוח או לזלזל. ומי שיכול, משמע שפשוט לא קרא, לא צפה, לא יודע.
וזו החשיבות של היום הזה, כי הרבה אומרים שאת השואה צריך לזכור כל השנה, ואנחנו באמת אף פעם לא שוכחים, כולנו נדע לקום מתוך שינה ולהגיד מה זה "השואה". אבל נו באמת, מי מאיתנו חושב על השואה כל יום ויום ?! וזה בדיוק היום, לקחת כמה שעות, להתנתק, להשכיל קצת גם אם אתם לא מתעניינים בנושא ביומיום, לחשוב, לזכור, להזדעזע, להרגיש, לדעת, לכבד. להכאיב לעצמנו כל פעם מחדש עם הזכרונות האלה, כי מה לעשות ששפל המדרגה הזה שהתרחש פה לפני 70 שנה יכביד עלינו לנצח, ומה לעשות שבעל כורחנו קיבלנו את המחויבות לזכור ? יום אחד בשנה ... ?
בגלל שזה חלק כזה חשוב בהיסטוריה של העם היהודי, כנראה שאנחנו אלה שצריכים לשמר את הזיכרון ולהעביר הלאה. אבל מה קורה כשאנחנו שוכחים?
אז אולי המדינה הזו נכשלה בחינוך (מה חדש), ואולי לא זעזענו מספיק מחשש לנשמת ילדינו הרכים והמסכנים. ועצוב לי כשאני חושבת שכשילדים בכיתה ד'-ה' כבר לא יזכו כנראה לשמוע עדות של ניצול שואה בחיים, כי אני ביא' ואני בקושי זכיתי.
אז אולי,אולי הגיע הזמן שכל אחד ידאג לעצמו ולסובבים אותו. ירים את הכפפה ויראה קצת מודעות.
אני לא מבקשת שתבכו, אני לא מבקשת שתצומו או שתצפו כל הלילה וכל היום בסרטונים מזוויעים של גופות ביוטיוב.
אני רק מבקשת שתזכרו שני דברים.
דבר ראשון, כשאתם, ציונים שכמוכם, מתמרמרים על נאו-נאצים, אנטישמים, סקינהדס, ארגוני שמאל קיצוני מחו"ל שבהם לפה כדי להציק לחיילי צה"ל במחסומים, תרימו את העיניים ותסתכלו ממש פה, מסביבכם. על העם הזה ועל המדינה הזאת. ותזכרו בזכות מי אתם כאן.
ואני מבקשת שתזכרו את כל מה שקרה שם. לא רק כיהודים, כי אני בכלל לא חושבת שמה שקרה שם נוגע אך ורק ליהודים. תזכרו את ששת מיליון היהודים, תזכרו את הצוענים, תזכרו את כל ה"פגומים" האחרים שהנאצים רצחו – הומואים, אנשים מוגבלים וחולי נפש, מובטלים, זונות ועוד ועוד ועוד. תזכרו את צבאות העולם, שמצד אחד עמדו בצד ושתקו כל כך הרבה זמן, ומצד שני בסופו של דבר הצילו את התחת והגורל של כל אירופה והיהודים ובאמת, אחרי תקופה מזוויעה, ניצחו בסופו של דבר את הנאצים.
תזכרו את האנטישמים בכל אירופה, שאולי לא היו נאצים ולא ירו ביהודים, אבל תזכרו כמה בקלות ניתן היה להשפיע עליהם, כמה בקלות ניתן היה למכור להם שכל מי שיש לו אף באורך מסוים הוא יהודי, ולכן גם אנס פושע גנב מעביר מחלות – תחשבו על זה שגם אם היו אומרים לנו דבר כזה על הערבים, שמלמדים אותנו שהם האויב הכי גדול שלנו, כיום, בחיים לא היינו מאמינים – ואנשים האמינו את זה על השכן שלהם, על הרופא שלהם, על הילד שמשחק עם הבן שלהם אחרי הלימודים.
תזכרו את חסידי אומות העולם, את אלה שהיה אכפת להם ושכמעט אפשר לקרוא להם מטורפים בגלל הרצון שלהם לסכן את עצמם שנים בשביל אחרים.
תזכרו את החיילים הגרמנים בסטלינגרד, שאולי חלקם לא רצו בכלל להשתתף במלחמה הזו אבל קפאו למוות בקור וברעב שתקף את הצבא הגרמני ברוסיה.
תזכרו את הנאצים, את כל המפקדים של מחנות ההשמדה ואת דר. מנגלה ואת הקצינים הגרמנים מעל בורות הירי.
תדמיינו,תנסו לשים את עצמכם במקום כל אחת ואחת מהקבוצות שתארתי למעלה. אולי ככה תצליחו להתחבר איכשהו לאכזריות כזאת, שבאמת באמת שאין לי מילים לתאר אותה.
תזכרו אותם, את הקורבנות, תזכרו את אלה שכבר מזמן שכחו , ותזכרו בשבילם ובמקומם...
תעמדו שם. תנו לכל זה לעוף עליכם, להתפוצץ עליכם. אתם לא חייבים לתפוס, מספיק שתעמדו איתנים, ועם כל הכאב, תספגו את כל מה שיגיע לכיוונכם. תזכרו שאם לא תנסו, אין סיכוי שאי פעם תצליחו להבין את זה. וברגע שתנסו להבין את זה, אתם פתאום תבינו גם כמה שהייתם צריכים להתבייש בעצמכם שלא כיבדתם את זה קודם.
יום אחד בשנה, זה המעט שאנחנו יכולים להעניק להם.
_____________________________________________
אם מישהו רוצה משהו קצת שונה, הנה אחד מהדברים הרבים שאותה חברה (אני גרועה בקישורים אבל הנה אם בא לכם http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=743685) כתבה בימים האחרונים בקשר לזה (כי שתינו כתבנו המון ויש עוד הרבה דברים מוצלחים אבל זה בכל מיני דיונים ושיחות שלא ממש יש סיכוי למצוא עכשיו) זה בעצם הסיכום שלה אחרי הכול על מה שקרה: לא משנה איזה סטטוס אני אכתוב, או איזה תמונה מזעזעת אני אשים או איזה שיר עצוב אני אשתף. שום דבר לא ישתווה לזוועה הזו. לדבר על זה, ולחשוב על זה.., זה לא הגיוני כמה קשה וכמה זה לא נתפס. והשנה, כבר שלושה ימים אני נלחמת עם אנשים שלא מכבדים. ונמאס לי מזה. לא אכפת לי מי אתם. אתם אנשים שפלים, ומעוותים לא פחות מהנאצים. מבקשים ממך יום אחד מסכן להקדיש ל 6 מיליון שנשחטו כדי שאתם תוכלו לשבת פה עם חשמל, מים, אוכל ובית. וגם את זה לא בא לכם לעשות, כי מהם בכלל שלא יביאו לי לשמוע את הדאבסטפ שאני אוהב או את קובי פרץ המלך. אני אגיד לכם מה הם, הם הרבה יותר מכם. זה לפחות בטוח. והכבוד שאני אחוש אליהם לא משתווה לשום דבר אחר. אני מתביישת להיות אחת מכם היום. להיות אחת מאלו שלא יכולים לשים את עצמם בצד ולהקדיש יום ל 6 מיליון אחרים. אתם צריכים להתבייש. לא אני. שאתם כאלה אטומים ומפגרים כי אתם לא הייתם שורדים שם שנייה. ובעזרתכם תקום מפלגה נאצית שנייה לא רעה בכלל. והייתי רוצה שתעברו את זה. שתשבו בקרון רכבת עם הילדים שלכם דחוסים עם עוד 1000 אנשים. שתחנקו מציאניד שישרפו את הגופה שלכם. או שאולי תנקו גופות של אחרים.
___
אני יודעת שהפוסט ממש ארוך ואולי לא כולם יקראו את כולו, אבל באמת באמת באמת, הייתי ממש שמחה שאם מצאתם את הפוסט טוב תמליצו עליו, אין לכם מושג כמה חשוב לנו שהדברים האלה יקבלו חשיפה, במיוחד עכשיו ביום השואה כשהנושא בוער.
לסיכום,אני ארצה לחלוק אתכם סיפור קצר שקראנו במפגשי ההכנה לפולין. זה לא בדיוק סיפור, זה יותר מעין "תמונה" באורך עמוד וחצי, והייתי ממש שמחה שאם התייאשתם מהפוסט (וגם אם לא) תקחו עוד כמה דקות לקרוא אותה. זה מדהים הרבה יותר מכל החפירות שלי למעלה... http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4748&blogID=196
בבלוג זה
בכל הבלוגים
