I'm the hero of the story,don't need to be saved

פאקינג פסח הגיע סופסוףףףףףףףףף :)

כבר הספקתי להשלים קצת שעות שינה אבל כמובן שיש עוד הרבה להשלים,ולא רק שעות שינה ._."

אפילו כשאני מדביקה פלסטרים על האצבעות שלי,אני כוססת את הפלסטר. אוף, מוכרחה להגמל כבר מההרגל המעצבן הזהההה!

1 down, 2 to go.

אני לא יכולה יותר

לעשות אף צעד

אני כבר אף פעם לא יודעת

איפה אני אשמה

לפעמים אני מרגישה שהעבר שלי רודף אחריי, מקבע אותי, מונע ממני לפגוש ולאמץ את העתיד שלי... בימים כמו זה אני נזכרת בדברים שעשיתי ומתביישת במי שהייתי.

באופן כללי, מתעבת את בית ספר כרגיל, ולא רוצה להמצא שם. כל יום נראה כמו גהנום. התקופה הזאת שבה אני מותשת (כמו למשל, הווירוס המוזר הזה שתקף אותי אתמול) ולאט לאט מתחילה להחסיר עוד ועוד ימים.

רק שיהיה כבר פסח...

מחר הולכת לכתוב שני מבחנים עם חום 38.2, פאן פאן פאן.

חוץ מזה,אגב, אני מרגישה שאני פשוט חייבת לכתוב משהו. יש לי דחף כזה להחזיק את העפרון ולצייר אותיות על דף. משהו ארוך, מלנכולי ואיכותי. אבל אין לי על מה לכתוב.

 אני ממש רוצה לקרוא את 'הקופסה של אנני'.