אוף. כמה שאני שונאת את זה. להחליט שהפעם אני אצייר בעצמי, ולא לעמוד בהבטחה.להחליט שהפעם אצייר משהו מהראש, ולא אעתיק ציור או תמונה שהייתה השראה של מישהו אחר בדיוק של אחד לאחד (טוב, הגזמתי קצת) אך בלי הצלחה
זה כ"כ מייאש. למה אנשים אחרים יכולים לצייר דברים כל כך יפים בלי לשרוף את העיניים מלהביט במקור אחר?
איך זה שאני יכולה "לצייר" יפה רק כשאני מעתיקה, ולצבוע (לפחות אופן הצביעה שלי יוצא בדר"כ קצת שונה מהמקור) יפה רק כשאני יודעת מהם הצבעים או איפה נקודות האור והצל מבלי להסיק את זה לבד?
אני צריכה דמיון S:
וזה לא משהו שנראה לי שאפשר ממש להשיג בקלות.
גם כשאני קוראת ספר ומתואר בו בית\דמות, אני לא רואה בית\דמות מיוחדים , אני רואה אותם בתור בית\דמות מוכרת מהחיים.
חוסר הדימיון הזה פוסל לי הרבה דרכים :
כתיבה, ציור (ציור, לא העתקה), משחק, מוזיקה (הרי איך אני אלחין דברים משלי? ), צילום, ריקוד (פעם אהבתי) וכו'.
כל הדברים שאני כ"כ אוהבת נפסלים כולם כמו כלום רק בגלל דבר אחד
וזה גורם לי להרגיש משעממת
תסכול זמני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
