ההבדל בין שוני לשיגעון

בגלל שהיום חופש חנוכה ויש לי עכשיו הרבה יותר זמן לכתוב, לא ראיתי סיבה לא להוציא את הפרק קצת יותר מוקדם מהרגיל...

ובגלל שיש חופש של שבוע רוב הסיכויים שהפרק ה10 יעלה באמצע השבוע בערך, אני לא אדחה אותו עד יום שבת הבא :)

אז בלי יותר מידי חפירות קבלו במחיאות כפיים סוערות את הפרק ה9!! XD

מהפרק הקודם:

"אני אפרק אותך!" נכנסתי בצרחה לחדר והתנפלתי על יואל במכות, מרחיק אותו אחותי, "אתה לא תיגע בה יותר, אני לא אתן לך להתקרב אליה, בחיים!" הצמדתי אותו לקיר והכיתי אותו באגרופי.

"תסתום את הפה שלך, ילדון" סינן והפיל אותי לרצפה, הוא היה מעליי ולא נתן לי לזוז, "אתה לא תתערב, מבין? אחרת תצטרף להגיד יפה לאמא שלך ביי- ביי" גיחך והביא לי אגרוף לפנים, השפה שלי החלה לדמם.

"בבקשה תפסיקו, דיי" סיוון התייפחה "בבקשה יואל, תעזוב אותו"

"תסתמי את הפה שלך כלבה" ציווה יואל והתרומם ממני, הולך לכיוונה של סיוון.

"שלא תחשוב על זה אפילו!" אחזתי בחולצתו והצמדתי אותו לקיר הזכוכית "אני אגרום לך להירקב בכלא לשארית חייך".

התחלתי להביא לו אגרופים לבטן ולפנים, גם ברגע שנפל ונשכב על הרצפה לא הפסקתי, הוא פלט דם אך זה לא עניין אותי, בעטתי בו בחוזקה- הייתי כאחוז טירוף.

פרק 9:

עברו שלושה ימים מאז מה שקרה עם יואל, איש לא דיבר על זה או סיפר לאמא, יואל סיפר שמישהו הכה אותו ברחוב , אני סיפרתי שרבתי עם חבר בצבא ואילו אחותי שתקה, כל פעם שהביטה בי יכולתי לראות בעיניה שהיא מבקשת ממני סליחה על זה שיואל הכה אותי.

בעזרת מבטי הראיתי לה שהכל בסדר וזה הגיע לו.

לא דיברנו על זה כי היא פחדה שמישהו ישמע, או יותר גרוע- שיואל עצמו ישמע את זה.

אמא לא טיפשה, היא הבינה שאנחנו לא אומרים לה את האמת ושאנחנו בעצם הכינו אחד את השני, אבל היא לא העלתה בדעתה את הסיבה, היא לא קישרה את סיוון לסיפור.

כשהיינו לבד בבית, ניסיתי לשכנע את סיוון לספר על מה שקרה אך היא סירבה, "אני לא יכולה לתת גם לאמא להיפגע, הוא מסוגל להרבה יותר ממה שעשה לך"

"אבל את לא מבינה שאם לא נעצור אותו הוא יתחיל גם להרביץ לאמא, או שממכות יעבור לדברים חמורים הרבה יותר"

"לפני כמה ימים כמעט סיפרתי את זה לאמא, וזה מה שקרה לי!" הצביעה על ידה המגובסת והדמעות יצרו בריכות קטנות בעיניה.

"אנחנו נעשה את זה בזהירות, נספר במשטרה ואז ישימו אותו במעצר והכל יהיה בסדר" ניסיתי לשכנע אותה.

"זה לא יהיה בסדר, שום דבר לא יהיה בסדר! אמא לא תאמין לנו כי היא מאוהבת בו ובבית המשפט עלולים לא לעצור אותו. יש לו הרבה קשרים בכל מיני מקומות"

"את באמת חושבת שאמא תהיה כל כך טיפשה עד שהיא לא תאמין לשניה ילדיה, אלא לאיזשהו גבר?"

"אסור לנו לספר, בבקשה תבין אותי, הוא יהרוג את כולנו אם ידע שסיפרנו שהוא מכה אותי" חיבקה אותי ובכתה על חזי.

לא יכולתי לראות אותה ככה, כל כך פגועה ועצובה, ומה שהכי גרוע זה שאני לא יודע מה לעשות כדי להחזיר לה את החיוך.

לכל החלטה שנחליט יכולות להיות השלכות.

"מי בדיוק מכה אותך?" לפתע הופיע יואל בפתח החדר שלי ושאל בקול מלגלג, "את רוצה ללכת ולספר לאמא'לה שלך? תספרי לה, אין לי בעיה, רק אל תופתעי אם עוד כמה זמן תראי שהיא 'התאבדה' "

סיוון חיזקה את אחיזתה בי ואני חיבקתי אותה חזק, מלטף את ראשה וגבה כדי להראות לה שאני פה איתה ולא אתן לאיש לפגוע בה.

"בוא נעשה הסכם" הצעתי ליואל בכניעה "אתה לא תיגע בסיוון ולא באמא ובמקום זאת תוכל להוציא את העצבים שלך עליי" זאת הייתה הדרך היחידה בשבילי לדאוג שהנזק המועט ביותר יגרם.

"אתה לא תתנגד?" התגרה בי בחיוך שבע רצון.

"לא"

"אתה לא צריך לעשות את זה, תן לו להמשיך במה שהוא עושה עכשיו, זה הכי טוב" ביקשה סיוון

"אל תתערבי" אמרתי לה ברוך והסתכלתי עם יואל, לראות אם הוא מסכים.

"זה מעניין, אבל לא מספיק" הוא היה מרוצה מעמדת הכוח שניתנה לו, מה שמאוד עצבן אותי.

"מה עוד אתה רוצה?"

"תגיד לאמא שלך שאתה דחפת את סיוון מהחלון ובגלל זה הכיתי אותך" רציתי לקום ולפוצץ אותו במכות אבל ידעתי שזה יחמיר את המצב.

"בסדר" חשקתי שיניים, העיקר שהוא לא יגע בסיוון או באמא.

"לא, לא בסדר! אתה לא תגיד ליותם מה לעשות, אתה זה שדחפת אותי ואתה תשלם על כך!"

"ידיים למעלה, אתה עצור!" נשמעה קריאה מפתח הדלת, בלי ששמתי לב חיוך קטן עלה על שפתיי,

בפתח הדלת עמדו שני שוטרים שכיוונו את אקדחיהם ליואל ולצידם עמדה אמא, היא זאת שהזמינה אותם כנראה.

כשיואל הבין מה קורה, הוא רץ לכיווני ורצה להתנפל עליי אך השוטרים עצרו אותו בזמן והובילו אותו מחוץ לדירה, וביקשו מאימי להתייצב בתחנה מחר.

"זה ניגמר" אמרתי לסיוון וחייכתי אליה חיוך מעודד.

"אני כל כך מצטערת..." אמרה אימי וחיבקה את סיוון בחוזקה אך נזהרה לא להכאיב לה.

-ליאן-

"אני אנסה להתקשר אליו שוב" אמרתי לקארין בטלפון.

"שיהיה לך בהצלחה" יכולתי לשמוע את החיוך בקולה, "אחרי זה את מתקשרת אליי ומספרת לי מה הוא אמר לך"

"אוקיי. נדבר"

"ביי"

חייגתי את המספר וחיכיתי עד שמישהו ירים את השפופרת, להפתעתי צליל החיוג נפסק במהרה, "הלו?" שאל הקול מעבר לקו, זה לא היה קולו של דורון.

"אפשר לדבר עם דורון?"

"מי זה?"

"תגיד לו שזאת ליאן"

"הוא לא מכיר שום ליאן" השיב הקול לאחר כמה רגעים.

"מאיפה אתה בכלל יודע את מי הוא מכיר ואת מי לא?" הגבר הזר כבר התחיל לעצבן אותי, מה הבעיה שלו להביא לי את דורון וזהו?

"אני הבן שלו" לא הופתעתי שיש לו בן אבל לא ציפיתי שהוא יהיה כל כך מעצבן.

"הלו?" נשמע קול אחר, הקול של דורון.

"דורון?"

"זאת שוב את?" התעצבן "אני לא יודע מאיפה את מכירה את רוז ואיך גילית את המספר שלי אבל מה שאני כן יודע, זה שאת רחוקה מלהיות זו שאת מציגה את עצמה"

כנראה הבן שלו לא יודע על העבר שלו ובגלל זה דורון נזהר מלהגיד שאני ביתו, "אני הבת שלך, תבין את זה"

"תוכיחי" אמר בפשטות "תספרי לי כל מה שאת יודעת על רוז"

"אתה זרקת אותה כשגילית שהיא בהריון, היא אהבה לצייר ולצלם, כשהייתה צעירה למדה ריקודי עם, היו לה עיניים חתוליות ירוקות ושיער חום ארוך" אמרתי מספר דברים אקראיים שצצו בראשי.

"למה את מדברת עליה בזמן עבר?" שאל בקול מוזר.

"כי היא נהרגה ב-2008"

"את משקרת, זה לא יכול להיות. את ממציאה הכל!" התפרץ עליי, הוא כנראה לא ידע שהיא מתה ועכשיו זה נפל עליו בפתאומיות, לא רציתי את זה.

רציתי לומר משהו אך הוא ניתק לי בפנים, התקשרתי שוב ובנו ענה לי, "אפשר את דורון?" שאלתי.

"לא, הוא יצא עכשיו מהבית. אין לי מושג מה אמרת לו אבל זה שיגע אותו" אמר במעט עצבנות.

"תגיד לו שיחזור אליי, זה המספר שלי" ביקשתי ואמרתי לו את מספר הנייד שלי, הייתה לי הרגשה שדורון יתקשר אליי במוקדם או במאוחר.

ניתקתי והתקשרתי לקארין, סיפרתי לה על השיחה שלי עם דורון והבן שלו, היא רק אמרה שיש לי אח חורג די מוזר וניתקה, היא כנראה הייתה עסוקה.

-דורון-

יצאתי מהבית במהירות, לא טרחתי להסביר למאור, בני, מה קרה, 'אני כבר אמצא תירוץ כלשהו'.

לא רציתי שהאמין שה'ליאן' הזאת היא באמת ביתי, לא רציתי להיזכר בעבר שלי עם רוז ובטעויות הרבות שעשיתי במהלך הזוגיות שלנו.

הטעות הכי גדולה הייתה לנטוש אותה כשהיא נכנסה להריון, אבל הייתי בטוח שהיא תעשה הפלה ולא תגדל את הילדה בעצמה.

'לא, ליאן לא הבת שלי, היא מתחזה' חזרתי על אותו המשפט מספר פעמים בניסיון להאמין בו, אבל לא הצלחתי.

כשהתנערתי מהמחשבות שלי גיליתי שאני נמצא ליד בית הקברות, לא הבנתי איך הגעתי לבית הקברות כל כך מהר, הדרך אורכת לפחות רבע שעה בהליכה מהירה ואילו אני יצאתי מהבית לפני 10 דקות לכל היותר.

הבנתי שלא סתם רגליי הובילו אותי למקום הזה, הייתי חייב לגלות אם רוז באמת מתה.

בית הקברות לא היה גדול במיוחד אבל זה היה מייאש לחפש מצבה אחת מתוך מאות, התהלכתי בין השורות המסודרות וחיפשתי את שמה של רוז כתוב על אחת מהן.

בהדרגתיות השמש החלה לשקוע והערב ירד, מביא עימו רוח קרירה.

כבר התכוונתי ללכת ולחזור מחר אך פתאום ראיתי את המצבה שלה, זו הייתה מצבה פשוטה אך עדיין יכולתי לראות שיש בה משהו מיוחד, אך לא יכולתי להצביע על משהו מסויים.

כאב חד החל לחדור לחזי, בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי, אבל אז זה הכה בי, אני מתגעגעת אליה- אני עדיין מאוהב בה.

הדמעות החלו לזלוג בשקט מעיניי, מזכירות לי את כל הטעויות שעשיתי, אבל גם מראות לי דרך בה אוכל לתקן אותן, מחזירות לי תקווה שחשבתי שאבדה מזמן.

דורון לא כזה זבל בסופו של דבר, נכון?

ועוד משו, מה יותר עדיף, לעשות פרק ספיישל שיעלה כנראה בסביבות שישי (אני אנסה להקדים אבל אני לא יודעת אם אני אצליח) או לעשות 2 פרקים רגילים שיעלו אחד באמצא השבוע והשני ביום שבת?

ורגע לפני שאני נותנת לכם להגיב אני רוצה להגיד שבמהלך השבוע הכינוי שלי ישתנה ל'ילדה (קצת) אחרת כותבת סיפור', סתם שתדעו....

נראלי חפרתי מספיק, נכון?